ספטמבר

הבוקר זכיתי לחוויה סוריאליסטית מטורללת לגמרי.
הייתי בביקור בצפון בחברה ממשלתית גדולה. בלו"ז תוכננה פגישה עם מנהל האתר, קפה, וסיור היכרות קצר בשטח.
מה שלא ידעתי, זה שלכבוד הפגישה איתי ריכזו את כל מנהלי האגפים שאת איש מהם אינני מכיר.
אז אני מגיע לאתר, לחיצות ידיים וכל הטררם, ולפתע מקיפה אותי חבורה של 9 אנשים. בדיוק. לא אחד פחות. יחד איתי היינו מנין, ואוטומטית כמעט התחלתי לקרוא קדיש…
מסתבר שכל החבורה המכובדת הזו באה ללוות אותי בסיור ולשמוע את שאלותי והערותי. אז אני מתחיל ללכת, וזנב של אנשים אחרי. פמליה. אני פונה ימינה- כולם פונים ימינה. אני עוצר- כולם עוצרים. אני עושה פרסה וחוזר אחורה- וכולם אחרי. טוב שאין לי פרנויה! וזה עוד שטח ענק להסתובב בו. אני ממשיך ללכת ומידי פעם מגניב מבט אחורה, רק כדי לראות שכולם עדיין שם הולכים אחרי בסדר מופתי….
מי שהיה מסתכל עלינו מלמעלה בטח היה חושב שאנחנו זחל טוואי התהלוכה מפלצתי.
לרגע התחשק לטמטם את כולם ולהתחיל לרוץ במעגלים…וכולם אחרי..אבל אז נזכרתי בחוזה שהם אמורים לחתום איתנו וריסנתי את עצמי…
כיוון שזה היה רחוק, נסעתי ברכבת. למי שמבלה כמוני אלפי ק"מ בחודש ברכב בפקקים, נסיעה ברכבת היא צ'ופר היסטרי…
אני מתרווח במושב, עוצם עיניים ומתמכר לפנטזיית הרכבת החביבה עלי. (סקנדינבית יפהפיה מתישבת לצידי, מספרת שסיימה לימודי תואר ראשון בתנוחולוגיה מאוניברסיטת קופנהאגן, ושהיא מחפשת מקום שיקבל אותה לסטאז') .
ברור שהמציאות היתה מדכאת. מולי ישבה רעולת פנים בלווית גבר משופם עם מבט מוזר, ולצידי התישבה קשישה בניחוח בלסאמי.
היו לי שעתיים לשרוף והסקנדינבית בוששה להגיע. אז עצמתי עיניים וחשבתי על סטארט אפ. בונסאי !
כולנו מכירים את עצי הבונסאי הזעירים. יש לי כמה כאלה במשרד. אני מת עליהם. העובדה שעל שולחני יושב עץ אמיתי ממוזער, חי, נושם, עובר שלכת, מדהימה ומפעימה.
אני מסתכל על העצים הללו בהערצה ממש. האמנות הזו מופלאה.
אז למה לעצור במזעור עצים? למה לא לעשות בונסאי לבעלי חיים? למזער חיות ענקיות?
דמיינו לכם שאתם מגדלים בבית פיל חי ומתפקד. אבל בגודל של פודל.
נחמד- לא?
או ג'ירפה בגובה 30 ס"מ, זברה בגודל של שפן, קרנף שאפשר להושיב בחיקך, וכמובן המלך: אריה בגודל של חתול. אמיתי, עם רעמה והכל. לא מדהים? תחשבו איזו עולם חדש של חיות מחמד ואביזרים משלימים יתפתח סביב דבר כזה…