הילד שבי. הילד שבו

אתמול היה אחד הלילות המרגשים בחיי.
האחיין שלי התחתן. האחיין הראשון שלי. וגם האחיין הראשון שמתחתן. הוא זה שהפך אותי לראשונה לדוד כשהייתי חייל. פעם…מזמן. ואני כל כך אוהב אותו. כל כך קרוב אליו. בגללו הפכתי עולמות לחזור הביתה כמה שיותר מהצבא, כדי להיות איתו, לשחק איתו.
אני אוהב את האחיינים/ות שלי בדיוק כמו ילדים שלי. אין הבדל. בשר מבשרי. נשמה מנשמתי.
ובמהלך הערב, כשרצה מצגת תמונות ילדות שלו ושל זוגתו, חלפו החיים לנגד עיני. כל כך מהר חלפו השנים. רק עכשיו האכלתי אותו מבקבוק תחת עיניה ההיסטריות של אחותי, מביט בעיניו הקטנות. בשבוע שבו נולד כתבתי לו שיר. כל כך טרי, שאני זוכר אותו בעל פה עשרות שנים אחרי. רק אתמול שיחקנו כדורסל אחד על אחד. כשהוא בן חמש ובגובה של שולחן. והתרגשתי מאד. ומאז ועד היום…הוא הפרטנר הכי טוב שלי לטריפת פרות קצוצות.
והנה הילד הזה, נשוי. כפי שכבר הציג את החזון שלו, אוטוטו אחותי תהפוך לסבתא…. סבתא צעירה וכוסית אמנם, שצעירים מפלרטטים איתה, אבל סבתא
וזה היה ערב שמח. המוסיקה החרישה אזניים, האנטריקוט זרם כמו בבית מטבחיים, וחבורות אנשים רקדו באטרף כולל דודה מוזרה של הכלה שדפקה ריקודי בטן, כולל התלבושת והשטרות בחזיה, לצלילי עידן רייכל…
אלוהים. איך שהזמן טס. החיים חולפים בפאסט פורוורד שרק מתגבר כל יום.
ואני רוצה לראות אותו ואת זוגתו מאושרים ומצליחים. יש להם משהו משותף איתי ועם החטובה. גם שניהם בני מזל אריה. בדיוק כמונו…
זה לא פוסט מן המניין. הרגשתי צורך לשתף אתכם ברגשות חמים ועמוקים שמציפים אותי היום.