קיץ

הקיץ הזה הטריף את דעתי.
חם לי. כל הזמן חם לי.
בנוסף לכל הצרות כבר סיפרתי לכם שחטפתי הצטננות קשה, וכשחזרתי לתפקד ולמשרד סוף סוף, גיליתי שהתקרה שלי הפכה למקלחת, ומזילה על ראשי קילוחי מים.
השקענו הרבה לפני שנתיים במשרד החדש שלנו, רק כדי לגלות שצנרת המיזוג דולפת מכל מיני מקומות.
ולך תמצא טכנאי מיזוג פנוי בקיץ המטורף הזה.
אתה מתקשר לחברה שנותנת את השירות, והפקידה מודיעה לך שיש לה טכנאי זמין רק בפברואר שנה הבאה.
כשכבר מצליחים למצוא מישהו זמין, אז הוא יכול להגיע רק בשעות אקזוטיות כמו 11 בלילה.
ואין לי חשק לעבוד. ממילא חצי מלקוחותי בחופש, ומי שלא בחופש- מדוכא מזה שהוא עובד. אז אני מגיע למשרד בתלבושת סתלבט. זורק עלי מכנסי שלושת רבעי, איזה טריקו מהוה, ואפילו לא טורח להתגלח.
אני לפחות מתנחם שהקיץ הזה מבורך במכנסונים קצרצרים עד כדי בלתי נראים, על רגליהן של בנות ישראל הכשרות ומשובבים את נפשי המתיסרת באש הגיהנום שברחוב. אין כמו טוסיק מחוטב המבצבץ מקרעי מכנסון. עיני שוזפות ישבנים חשופים למחצה ללא הבדל צבע, גודל, עומק צלוליט ורמת המוצקות. הכל אני רואה והכל אני בוחן. דבר לא נעלם ממבטי. התרוממות רוח שמן הסתם תבטיח את מקומי בגיהנום האמיתי בבוא יומי..
אפילו בבלוג כמעט לא כתבתי. וזה לא שאין לי מה להגיד. זה החום שגורם לי להכנס הביתה ולצנוח מול המזגן בלי רצון להזיז אצבע.
נהייתי כל כך עצלן וחסר אנרגיה, שכשאני גולש באינטרנט, אני שרוע לאחור בכורסא, העכבר האלחוטי צמוד אלי, ובגלל שאני כל כך מתעצל אפילו להזדקף ולהקליד על המדפסת, אני פשוט משתמש במקלדת הוירטואלית של גוגל, כותב שם משהו עם העכבר, מעתיק אותו, ומדביק אותו במקום להקליד בעצמי.
אפילו כמויות האוכל שאני זולל קטנו בחצי. יש לי פחות תאבון. אבל אני מחסל גלידות כאילו אין מחר. לא לוקח בכוס ולא בגביע. לוקח את הקופסה הענקית מהמקפיא, תוקע כפית ומתחיל לבלוס…עוצר רק כשרואים את הקרקעית. כשאתלונן עוד חודשיים שהג'ינס לא נסגרים עלי כבעבר- תזכירו לי את זה. לאחרונה אני גם משקשק קוקטיילים מטריפים ומחלק לכל השכנים (בעיקר לשכנות…). עכשיו חצי רחוב מסתובב בסוטול בגללי.
חם לי. כוססססאמו.
אני יוצא מהמקלחת, ועוד לפני ששמתי חולצה, כבר הגב שלי נוטף מים. וזה כשאני נמצא בחדר ממוזג!
איפה הקרחון הזה שהתנתק שבוע שעבר כשצריכים אותו?
איך הגעתי לכתוב את הפוסט הזה בכל זאת? אז ככה. סיימתי משהו חשוב שהייתי צריך להעביר ללקוח. השעה עכשיו שלוש אחר הצהריים. אין שום דבר דחוף על הפרק. רק עבודה רגילה. האמת שבא לי לקחת את עצמי ולעוף הביתה, אבל אמור להגיע הטכנאי של המזגנים ואני חייב להיות פה עד שש בערב לפחות.
לעבוד לא בא לי (ואני מתחמק מעובדת שלי שכבר שעה רודפת אחרי שאבוא לשבת איתה על איזה דו"ח שהיא תקועה בו) ולא מתחשק לי לעשות כלום. אז מילאתי לעצמי כוס ענקית של מיץ אשכוליות טבעי, הנמכתי עוד יותר את המזגן. שמתי על 17 מעלות, סגרתי את הדלת והתחברתי לבלוג. לכתוב פוסט, לענות למיילים שהקוראים שלחו לי, ולדמיין שאני בסקנדינביה.