זוגיות במטבח פולני

החטובה שונאת לראות אותי במטבח. היא בשלנית מופלאה ורבת מוניטין. יצירתית, מפתיעה ומגוונת. כפועל יוצא היא מתייחסת למטבח כאל המקדש הפרטי שלה, וכל דריכה שלי ברדיוס של עשרה מטר ממנו נחשבת להסגת גבול.
ויש לשנינו בעיה עם זה. גם אני אוהב לבשל, ויודע לבשל. לא רע בכלל. אפילו טוב.
כשאני ניגש למטבח להכין משהו, החטובה נכנסת לכוננות. כל גופה נדרך, פניה מקשיחות, עצביה מתוחים והיא הופכת להיות תוקפנית ואגרסיבית לסביבתה. זה לא משהו חדש. זה מהיום הראשון שחיינו יחד…
כשאני מבשל היא מסתובבת סביבי כמו סביבון , ממלמלת טרוניות לא ברורות מתחת לאף, מתנגשת בי בכוונה ומתלוננת שאני דורך על רגליה, וכמובן שלא מפסיקה להעיר ולמתוח ביקורת על שיטות העבודה שלי, להסתובב עם סמרטוט ביד ולאסוף און ליין כל טיפת מים שצנחה לרצפה..
בזמן שאני מתכנן לבשל משהו, ושואל אותה אם גם היא רוצה, התשובה היא תמיד "לא!" תקיף ואוטומטי. בדרך כלל מצטרפת ל "לא" גם עווית של סלידה.
כמובן שלאחר שהאוכל מוכן, וניחוחות מגרים מציפים את הבית, אני מסדר לעצמי צלחת, היא נעמדת לידי ואומרת, כאילו עושה לי טובה – "נו, טוב, תשים גם לי…" ומלקקת את הצלחת עד הטיפה האחרונה…

פעם, לפני שנים, לא הבנתי את זה. כמו כל יהודי טוב האשמתי את עצמי. בטח אני עושה משהו לא בסדר, שגורם לה להבהל מנוכחותי במטבח.
שוחחנו על זה בעבר. ניהלנו דיון מעמיק שבסיומו החטובה פרשה בפני את משנתה:
"אתה עושה בלאגן במטבח, מלכלך את כל הסביבה, לא יעיל ולא יצירתי."
לפחות היא לא טוענת שהאוכל לא טעים…
שקלתי וניתחתי את דבריה. משהו לא הסתדר לי בטיעוניה. אני לא מסוג הגברים שעושים בלאגן במטבח ואז נעלמים. הרי מי ששוטף לרוב את הכלים בבית זה אני. אני אוהב לשטוף כלים. באמת נהנה מזה. (בתקופת התיכון והצבא התפרנסתי שנים משטיפת כלים במסעדות). אני גם מנקה אחרי את סביבת העבודה. לא משאיר כתם ופירור.
אז מה הבעיה שלה? החלטתי לפעול בשיטת האלימינציה ולראות מה באמת עומד מאחורי החרדה שלה.
במשך חודשים, הקצנתי עוד יותר את מתקפת הנקיון שלי אחרי בישולים. אחרי כל תבשיל סביבת העבודה הבריקה. עברתי עם מיקרוסקופ על כל פינה במטבח כולל התקרה. וזה עזר?… ממש לא. אין שינוי.
היא אמנם מודה שהמטבח נקי (איך לא…הרי אין לה איך לסתור) אבל כמובן שנולד לו טיעון חדש:
יש על השיש כיריים. אחרי הבישול הכיריים מתלכלכות באופן נורא, ואני לא מנקה אותן. לטענת החטובה ניקוי הכיריים במטבח הוא מטלה איומה, קשה ומורכבת. צריך לפרק, לייבש, לשטוף ולהחזיר. לא פעם בשבוע אלא בכל פעם שמבשלים משהו!
נשבע לכם- הכיריים מזכוכית. רק להעביר מטלית והן נקיות. אבל אני- כידוע, הולך עד הסוף. אני לא עצלן ולא מחפש קיצורי דרך. אם זה מה יש- נתמודד גם עם זה.
עד אז לא פירקתי מעולם את הכיריים. זרמתי איתה. החלטתי אחת ולתמיד ללמוד איך עושים את המבצע הלוגיסטי הנורא והמורכב הזה, שבעטיו אהובתי נחרדת מבישולי. שמתי סטופר, וביקשתי ממנה להנחות אותי.
הכיריים פורקו, נוקו לשביעות רצונה ובהדרכתה והוחזרו למקום.
הסתכלתי על השעון. 6 דקות. זה מה שזה לקח. הבטתי בתדהמה- "זה כל הסיפור?"…. היא לא הגיבה.
לאחר שגם הטיעון הזה נשחט, סברתי שאולי יהיה שקט בגזרת המטבח.
אבל בפעם הבאה שניגשתי לבשל- נתקלתי שוב באותן עוויתות עצבניות שלה. "מה עכשיו" שאלתי.
ואז יצא המרצע מהשק. אחרי שנים רבות היא התוודתה. אין לה שום נימוק אמיתי רציונלי. היא פשוט לא אוהבת שאני במטבח. לא רק אני. כל יצור חי. המטבח הוא הממלכה שלה. הטריטוריה הבלעדית שלה, ונוכחותי שם מעיקה עליה.
טזוטה במטבח = צלם בהיכל = פסל במקדש = בייקון בטוסט גבינה.
ומאז הגענו לפשרה. לא אידיאלי- אבל הסדר סביר. כשאני מבשל היא מתרחקת מהבית. יוצאת לגינה, הולכת לשכנים. הכל- רק לא לראות אותי שם…
היא חוזרת רק כשהכל גמור ואין שום סימנים שדרכתי שם מלבד סיר אוכל תמים ושקט המונח בצד…