תשעה באב 2010

אני לא יודע לשים את האצבע מתי, איך ולמה, הפך ט' באב ל"חג של דוסים". והוא בכלל לא כזה.
כנראה שזה שוב, בגלל העובדה המצערת שהחרדים מנכסים לעצמם ותופסים בעלות על אירועים וימים מיוחדים, ומשנים לחלוטין את תפיסתם ומשמעותם האמיתית.
אני עצוב בט' באב.
מה שכולם יודעים לומר זה שלפני 2000 שנה חרב בית המקדש ועל זה מתאבלים. ומכאן גם הזלזול השכיח ביום הזה. המחאה על כך שאין מסעדות פתוחות. שוב הדוסים האלו נכנסים לנו לחיים..
אבל ט' באב איננו אירוע דתי כלל וכלל. חורבן בית המקדש הוא רק תוצר או סימפטום של משהו הרבה יותר גרוע.
אין דבר נורא לאדם מאשר אובדן חירותו. ריבונותו. אחת הקללות האיומות לאדם היא "יחרב ביתך".
אדם שמאבד את ביתו מאבד את עצמו. מאבד שורשים. מאבד ביטחון ויציבות. ובט' באב היה אובדן קולקטיבי של הכל- לכולם. עם שהיה ריבון. עצמאי. חזק, נטוע באדמתו, יצא לגלות מובס וחפוי ראש. לאלפי שנים של חיים ביבשות רחוקות מארצו, תחת עול ושלטון זר. בלי עצמאות ובלי חירות. רדוף, מבוזה, מושפל.
ולבסוף גם הוכנס לתהליך של השמדה שיטתית.
וכל זה התחיל אז. בט' באב. זה המפץ הגדול שהביא לכל זה.
ט' באב הוא אירוע לאומי חברתי. ממש לא דתי. שיאו של תהליך סוציולוגי קשה ומכאיב של חברה יהירה ובטוחה בעצמה שאיבדה את הדבק שאיחד אותה. הפנתה אנרגיות רעות ושנאה עצמית רבת עוצמה פנימה. לתוך הבית.
חברה שחיפשה את המרחיק ולא את המאחד. חברה רעה וצרת עין. שראתה רק את הרע והשלילי בכל דבר. שהתעלמה מהחלש והנזקק. חברה שהיתה בטוחה שהיא כאן לנצח ושום דבר, ואף אחד לא יזיז אותה.
חברה שלא הגיעה לה הריבונות שנהנתה ממנה כי לא ידעה למנף אותה. לא ידעה לשמור על מה שיש לה. עד שבאה המציאות והוכיחה לה שהכל יכול להתהפך. כל כך מהר. ולאלפי שנים. לפעמים אני מוטרד שממש בימים הללו החברה שלנו נמצאת בתהליך דומה.
ודווקא עכשיו, כשהלגיטימיות לקיומה של מדינה יהודית הפכה לנושא שלא מתביישים לשים על השולחן. לא רק בעולם. גם אצלנו, ובהרבה מקרים גם מתוכנו וביוזמתנו, אובדן הריבונות והגלות איננו תרחיש כל כך דמיוני.
ט' באב הוא קריאת השכמה. רמזור מהבהב אחת לשנה.
אסור לתת לחרדים להפקיע אותו מאיתנו. הוא לא שייך רק למגזר מסויים. צריך להעמיק במשמעויותיו האמיתיות ולא רק בעובדה ההסטורית של חורבן הבית. לא מגיע ליום החשוב הזה חוסר הידיעה הזה.
לפעמים אנחנו שוכחים שאנחנו לא עם ככל העמים. לא הגענו עדיין למנוחה ולנחלה שמאפשרת לנו להתרווח בניחותא עם צ'ייסר ויסקי. אנחנו לא שוייץ. אנחנו מאוד רוצים. אנחנו מנסים. אבל אנחנו עדיין חיים בבית זכוכית, ולמטר האבנים שמבחוץ לא צריך להוסיף מטח גם מבפנים. יש יותר מידי כוחות מסביב שמחייבים אותנו להשאר חדים ועירניים.
אני עצוב וכואב בט' באב. אני כואב את החורבן החברתי ומה שנבע ממנו.