שיחות חולין

ואז נפתחו שערי הגיהנום ומטר של גופרית שטף אותי.
מה בסך הכל עשיתי ?
לפני כשבוע, שלחה לי הקוראת ד', עלמת חן שמתכתבת איתי במייל, תמונה של זוג הנעליים החדשות שרכשה. באמת יפות. גם הרגליים
אחרי יומיים קיבלתי ממנה מייל נוסף עם התמונה של הנעליים. כשהשבתי לה מייל ושאלתי למה היא שולחת לי שוב את תמונת הנעליים, לא ידעתי לאיזה בור נפלתי. קיבלתי בחזרה מייל של מאה שורות, שהיה קונטרס "אני מאשים" נגד כל הגברים באשר הם, וחוסר יכולתם להבחין ולהבדיל בין נעלי נשים.
מסתבר, שהנעליים במייל השני היו שונות מהנעליים שבמייל הראשון. לא רק שונות. גם חדשות. לא רק חדשות, גם כאלו שעלו לעלמה ד' כמו משכורת שבועית.
נשבע לכם בזקנו של הרב אסאדו,  שאני חסידו, שהן נראו בדיוק אותו הדבר כמו הנעליים הקודמות. ישמרני האל הטוב. שיקנו הנשים כמה נעליים שהן רוצות, בכל כמות, מידה, צבע וסגנון, אבל שלא יצפו ממני לשלוט בניואנסים ביניהם כי אין לי סיכוי…
מה שעשיתי מאז ועד כתיבת הפוסט הזה, זה סקר טלפוני זריז בין חברי הגברים, האם מישהו בכלל שם לב לנעלי נשים.
אתם ממש לא רוצים , או יותר נכון רוצות, לדעת את תוצאותיו…
גברים לא שמים על נעליים. מבחינת הגבר, את יכולה להיות יחפה. אני לא לבד. נגאלתי. נכון- כשבוחנים מישהי מכף רגל ועד ראש- הנעליים מהוות חלק מהרושם הכללי. אבל לרוב, אף אחד לא מבדיל בין הדגמים ולפעמים גם בין הצבעים. חוץ כמובן מגברים שאוהבים גברים אבל זה כבר סיפור אחר. ולכל אלה שמתכננות לשתות את דמי לאחר הפוסט הזה – אז דעו שהוא הולך טוב עם טקילה.

טוב שיש לה נעליים- אחרת לא הייתי מבחין בה…

איך בדיוק הגעתי לזה אני לא יודע, אני כנראה עדיין תחת ההלם, אבל מה שבאמת רציתי לכתוב, זה על אינפורמציה שאתה לא רוצה לדעת. למשל, תדירות פעילות המעיים של חמותך, והמירקם של התוצר.
תמיד מגיע השלב בחיים שאתה נקלע לשיחות הללו, במיוחד במשפחה, כאשר הסובבים אותך מרגישים כל כך נוח, עד שאתה עובר לסטטוס פסיבי של עציץ , ומתחילים לשתף אותך בדברים שאתה לא רוצה לשמוע כמו תאור קליני צבעוני ותלת מימדי של פטריות ברגליים או דלקת חניכיים. אז צר לי להיות משבית השמחות, אבל זה אני שבדרך כלל עוצר את השיחות הללו בזמן…
אני בדרך כלל בן אדם נחמד. בחיי. אני אוהב אנשים, אני אוהב לשוחח, להפתח, לשמוע ולהקשיב. אבל אני שונא שיחות מסדרון בכלל, ובמיוחד כאלו שמתרחשות עם אותו אדם 20 פעם ביום.  יש בלובי בניין המשרדים שלנו שוער. איש מבוגר וחביב , שיושב בדלפק הקבלה ומפנה את המבקרים למשרדים הנדרשים.  יוצא לי להגיע ללובי מספר פעמים לא מבוטל במשך היום, כשאני מבקר במשרדים סמוכים, יורד לחניון, יוצא וחוזר מפגישות ועוד…
בכל פעם שאני פוגש ביהודי החביב הזה- הוא ניגש אלי, לוחץ את ידי בחום, שואל לשלומי, ואני מוצא עצמי מנהל איתו שיחת חולין של שתי דקות לפחות. בכל פעם.
אז זה נחמד בתחילת ובסוף יום, לא כשאתה פוגש בו בהפרש של שעתיים, והריטואל חוזר על עצמו. מה כבר יש לי להגיד לו שלא אמרתי בפעם הקודמת? מה כבר השתנה מאז שהלכתי להשתין בפעם הקודמת?
לא. הוא ניגש, מחייך כולו, ומה אני אעשה? אני לא יכול להפעיל עליו את האסרטיביות הידועה שלי. לא נעים. הוא איש מבוגר ונעים הליכות. אני מחבב אותו מאד ותמיד שש לעזור אם צריך. אז אני לוחץ את ידו, בפעם השמינית, שוב שואל לשלומו, בפעם האחד עשר, שוב שומע את אותו הסיפור ששמעתי בבוקר, וממשיך עד הפעם הבאה. לפעמים אנחנו אפילו לא מדברים. רק שותקים שתי דקות עד שאני קוטע את האידיליה ומסתלק.
לאחרונה לא נעים לי, אז אני עושה מעקפים. התחלתי לרדת לחניון ממעלית צדדית שלא עוברת דרך הלובי. אמנם זה מחייב אותי לפלס דרכי בין צינורות מוזרים ורועשים ולרדת חצי קומה ברגל, אבל זה עדיף…
מצב דומה של שיחת חולין יש לי בשירותים. יש כנראה שלפוחיות שתן שעובדות סימולטנית. כשאני הולך להשתין יוצא לי לפגוש חמש שש פעמים את אותו אדם. וכל פעם להנהן ולחייך מרגיש לי מטופש מאד…