דיני שווארמה כהלכתה

היום עבדתי באיזור חיפה. איזור חביב עלי במיוחד, כיוון שהוא מאפשר לי להתפלל בצהריים תפילת מנחה בבית המקדש המקומי.  לא, לא מקדש הבהאים.
אני מתכוון לסניף המקורי של שווארמה חזאן. אחת השווארמות הטובות והמיתולוגיות שיש בארץ אם לא ביקום. בעבר הקדשתי לה פוסט נפרד.
יש כמה הלכות קדושות בענין אכילת שווארמה. ובכדי להשיג את האושר הגדול יש להקפיד על קוצו של יוד.
קודם כל, חייבים להיות מרוכזים לחלוטין לקראת האירוע. אסור לתת לשום דבר להסיח את הדעת מפעולת האכילה הצפויה.
לכן, הדבר הראשון שאני עושה זה ללכת להשתין. שחס וחלילה לא אצטרך פיפי בזמן האכילה, ואאלץ להניח את הפיתה בסטנד ביי עד שאשוב. מנה שווארמה אוכלים ברציפות. בלי הפסקות. ואת השווארמה אוכלים רק במקום עצמו. לא זזים ממנו לרדיוס גדול מ 5 מטרים.
אחר כך חייבים לבצע נטילת ידיים מקיפה ומושלמת. אכילת הפיתה הנוטפת מלווה בפעולת ידיים מסיבית ובליקוק אצבעות בלתי נמנע. אז ראוי שהידיים תהיינה נקיות.
הרכבת המנה:
העיקר בשווארמה הוא הבשר. ושווארמה אמיתית לא עושים מבשר הודו, פרגיות או עוף כלשהו. שווארמה עושים מבשר עגל וכבש. כל אחד לחוד או תמהיל של שניהם. לא משנה.
כל מה שמסביב לבשר, כל הסלטים למיניהם, ואפילו צ'יפס, מיותר לגמרי. הכיף הוא להנות מטעם הבשר נטו.
הדבר היחיד שאני מוסיף לשווארמה הוא טחינה, לעיתים קצת פטרוזיליה. לא סלט ירקות, לא חצילים מטוגנים. כלום כלום כלום.
שווארמה אוכלים בפיתה. רק בפיתה. כך היא הכי טעימה. חלק גדול מהעונג הוא במיצי הבשר והשומן הנמס הנספגים בפיתה והופכים אותה למעדן מושחת. אסור לאכול בלאפה. לאפה אינה מסוגלת לספוג את המיצים, היא עבה ודומיננטית, ואתה מרגיש שאתה אוכל לחם. מה שגורם לטשטוש טעם הבשר, וחבל. בדיוק לפי אותו עיקרון אני לא אוהב שווארמה בצלחת. זה סינתטי מידי.
באגט הוא פנטסטי. סופג היטב את המיצים, פריך. אבל הבעיה עם באגט זה שהוא טעים. יותר מידי טעים!
בעוד הפיתה היא ניטרלית למדי, ונותנת לבשר להיות כוכב המנה, הרי שהבאגט כל כך טעים שהוא מסיח את דעתי מטעם הבשר. אז יצא שכרי בהפסדי…

אין לי בעיה עם החמוצים מסביב. כרובית כבושה, גזר, מלפפון. אבל בתנאי שהם באמת מסביב. אסור להם להיות בתוך הפיתה. הם צריכים להיות בצלוחית נפרדת, כך שניתן יהיה לנגוס בהם בין הביסים של הפיתה, לא במקביל. הם משמשים עבורי מרענן חיך בין ביס שווארמה אחד למישנהו.
מי שלא יכול בלי צ'יפס – נו, מילא. שישים גם בצלוחית נפרדת ויאכל באותו אופן סלקטיבי.
אביזרים שחובה שיהיו צמודים אלי: בקבוקון עם טחינה, ממנו אני שופך לפיתה מידי ביס או שניים, וכמובן מלחיה.
את השווארמה אני מלווה בד"כ במשקה הכי נייטרלי שיש. סודה. במקרים קיצוניים אני גולש לדיאט קולה, אבל בשום אופן לא משקה בעל טעם משתלט כמו פרי הדר, ענבים וכדומה.
ואיך היתה השווארמה היום ? מופלאה. חמה וטריה והשכיחה ממני לרבע שעה את החמסין הנורא והמגעיל שבחוץ.