זמן ומרחב

המרחק הוא יחסי. גם במימד הפיזי וגם במימד הזמן.
אני חוזר למחוזות ילדותי פעמיים בשנה. לא יותר.
אני לא מתגורר בעיר ילדותי ומאז נפטרו שני הורי אין לי סיבה וצורך להגיע לאיזור הזה. אך פעמיים בשנה, באזכרה של אמא או אבא, אני חוזר לשכונה בה גדלתי, לתפילת מעריב וסעודת מצווה בבית הכנסת הקטן בו נהגו הורי להתפלל, השוכן בדיוק מול הבית המשותף בו נולדתי. מאז נפטר אבי לפני עשור, הבית נמכר וגרים בו אחרים. חיים את שגרת יומם במקום שהיה בית אבי, בקירותיו ספוגים חוויות ילדותי ונעורי.
חזרתי שוב, בימים האחרונים, לאזכרה במלאת ארבע שנים לפטירת אימי. הגעתי קצת קודם. התפילה עדיין לא החלה.
ואני עורך סיבוב קטן בשכונה. שנראית כל כך דומה וכל כך שונה מהשכונה הצרובה בזכרון הנצחי.
המקום אותו מקום. הנה עץ התפוז האדום שנטוע כאן למעלה מ 70 שנה. הרחובות אותם רחובות. חלק מהבתים הפרטיים שהקיפו את בית הורי כבר נעלמו והוחלפו על ידי בניני מגורים רבי קומות. אבל השיחים שמסביב עדיין כאן. ריחם וצבעם לא דהה.
אני מסתובב בחצר הבית. כשהייתי קטן הכל נראה בעיני גדול, רחב ידיים.
כילד נהגתי לרוץ את החצר לאורכה ולרוחבה, והיא נראתה לי רחבה כמגרש כדורגל. אני מודד אותה בעיני. היא כה קטנה. אני חוצה אותה בחמישה צעדים גדולים ומחייך.
מרים את מבטי למעלה. הבנין כה נמוך. רק שלוש קומות. מנקודת מבט של ילד הוא היה נראה לי גבוה כמגדלי עזריאלי…ענין של פרופורציה…
אני נושא עיני למרפסת הבית. שם נהגנו לשבת כל המשפחה בלילות הקיץ, ולא מבין איך עשינו זאת. היא כה זעירה. איך הצטופפנו שם ארבעת בני המשפחה?….
שתי דקות הליכה והנה אני עומד מול הכניסה לגן הילדים שלי. ארבעים שנה ויותר חלפו, והגן עדיין שם. אני מביט מעבר לגדר ורואה את חצר המשחקים, ארגז החול. מודד בעיני את השטח. כך כך קטן. חדר הישיבות במשרד שלי גדול ממנו…
עוצם את עיני וחווה מחדש איך נהגתי לדלג מארגז החול לנדנדה הסמוכה. מרחק עצום בזמנו. פוקח את העיניים ורואה שהמרחק זה רק מטר וחצי… והנדנדה, בדיוק אותה נדנדה, כל כך נמוכה וקטנה.
הנה השער, בו אמא היתה נפרדת ממני, ואני הייתי עומד במקום דקות ארוכות ומביט בה מתרחקת בשביל לכיוון הבית, וכבר מתגעגע, מצפה שתשוב לקחת אותי.
אני אוחז בעמוד השער. כאילו דבר לא השתנה. מביט לעבר השביל. חש בדיוק אותה תחושת געגוע לאמא שחשתי כילד עת נפרדה ממני. אך הפעם אני יודע שהיא לא תחזור בצהריים לקחת אותי. וזה צובט בי. פיזית.
אני מביט למעלה. לשמים. דומע בעצב ומחייך אליה בהשלמה. ועושה דרכי לבית הכנסת. נכנס ומתיישב בשורה האחרונה. את חלק מהדמויות המהוות את המנין באולם התפילה אני מכיר מילדותי. עת היו גברים חסונים ותמירים.
אני מביט בהם. מזהה את תווי פניהם חרושות הקמטים. זקנים. קומתם שחה. הליכתם איטית ולא יציבה. ומשווה בדמיוני את דמותם הצעירה הזכורה לי. כל כך מציאותי. כל כך בלתי נמנע.
פותח את סידור התפילה. שליח הציבור כבר ניצב על הבימה. והנה גם הרב. הוא היחיד שלא השתנה. נראה זקן לפני ארבעים שנה ונראה זקן גם היום. כמו דמות קבועה בעולם של משתנים. עולה לבימה הקטנה וניצב ליד שליח הציבור.  ואני נכנס להיכון, אוחז בסידור, מתרומם על רגלי ובקול רם קורא "יתגדל ויתקדש…."