עולמו של טזוטה שליט"א. מבט מפוכח על החיים.

בגדי המלך המשומשים

9 באוגוסט, 2010 מאת

דוגמא קלאסית להבדלי טעם ונקודת מבט בין גברים לנשים היתה לי לאחרונה במהלך עוד יום במשרד…
הגיעה אלי לפגישה מנהלת התיק שלנו בחברת הסלולר. כוסית להפליא, לבושה היטב, מחשוף סולידי אך סקסי, שיער גולש, איפור עדין. ובמילה אחת- שווה. כמו שנציגות שרות בדרך כלל נראות :-)
בתום הפגישה ליויתי אותה החוצה, ולאחר שנפרדתי ממנה עמדתי בלובי המשרד ופלטתי בטבעיות "איזו אשה יפה !".
לא הספקתי לסיים את המשפט וכבר כל נקבות המשרד הזדעקו עלי לכלותני תוך ספירת מלאי של פגמיה:
"זאת יפה???!!! היא מכוערת, אין לה גוף, היא פוזלת, הרגליים עקומות" ועוד כהנה וכהנה מחמאות…
מיותר לציין שאני לא ראיתי בכוסית הזו שום פגם מהרשימה הזו….
בביקורת הכל כך קטלנית הזו אותגר הטעם שלי ביופי. וזה הביא אותי להסתגר במשרד עם פרצוף חשוב, לבקש שלא יעבירו אלי שיחות ולכתוב את הפוסט הזה, שמדבר על יחסיות ביופי וטעמם של בני אדם. הרי תמיד אומרים שהיופי הוא בעיני המתבונן. אבל הפילוסוף הספקן שבי תמיד מתעורר ושואל: היכן עובר הקו שבין טעם אישי אמיתי לבין לחץ או קונצנזוס חברתי שמכתיב לנו "מה נכון ומה יפה" ?
אני אוהב אמנות לסוגיה. אני אוהב פיסול, ציור, אוכל, מוסיקה, יין, שירה ועוד. מובן שבכל תחום, יש מעולה ויש זבל. את הזבל הנחות קל מאד לזהות ולקטול. בד"כ ניתן להבחין ברישול ובשטחיות של היצירה. בין אם זו מנת פלאפל או קטע מוסיקלי. אבל לעיתים- דווקא הזבל המושלם הוא כל כך טראשי- שהופך לאמנות במיטבה… אני ממליץ בחום לראות סרטים של במאי הטראש הענק ג'ון ווטרס. כל מילה מיותרת.
הטעם האנושי מורכב מפסיפס של גורמים תלויי תרבות, דעות קדומות, תפיסת עולם והשקפה ואפילו אופי. הקלישאה "פורנוגרפיה היא ענין של גיאוגרפיה" נכונה מאז ולתמיד.
לכל אדם יש את החופש המוחלט לאהוב או לתעב. להעריך או לא.
אמנות במיטבה גורמת לי התרגשות עצומה. סוחפת את חושי. מטלטלת את נשמתי.
אבל אם יש משהו שאני מתעב, זה מומחים ו"מביני ענין" שאומרים לציבור גדול מה נכון לאהוב ומדוע. אני לא אוהב שמישהו קובע מה "איכותי" ומה לא. ולא משנה באילו נימוקים טכניים פלצניים יותר או פחות משתמשים כדי להצדיק את זה. המומחה יכול להביע את דעתו ולנמקה. אבל שלא ינסה לכפות אותה על אחרים, או להגחיך ולזלזל בחושבים אחרת. לכן אני סולד מכל מיני רשימות טרנדיות בנוסח "המקומות הנכונים" או "המסעדות הנכונות" שצריך להראות בהן. אין לי בעיה עם המקומות עצמם כמו עם הקביעה מה "נכון".
אני מבקר בגלריות ומוזיאונים, ולא פעם אני עומד מול יצירות איומות של אומנים בעלי שם, וזה לא עושה לי כלום. אני לא מוצא ביצירה שום דבר. לא ערך מוסף, לא מסר. אני יכול לעמוד מול ציור או ערימת צינורות חלודים שבעיני הם סתם גיבוב של צורות וצבעים חסרי פשר במקרה הטוב, או שירבוט אוטיסטי במקרה השכיח ולשמוע סביב אנשים מתפעלים בקולי קולות עד כמה האמן גאון ומוכשר. ואני לא מאמין להם. במקרים רבים גם שפת הגוף שלהם סותרת את מה שהם אומרים…
המחשבה הראשונה שעולה במוחי היא "המלך הוא ערום- ואין להם אומץ לומר זאת".
ואז אני עוצר. מי שאני שאחליט בשביל מישהו אחר מה יפה או לא יפה ? אם מישהו חושב ששני קווים מקבילים על רקע לבן הם יצירת אמנות- שיהנה. אם מישהו חושב שקוביית מתכת מעוכה שממנה בולט בורג גדול וחלוד מיצגת את האהבה האינסופית ביקום- ולא את זריקת האנטיטטנוס המתקרבת,  מי אני שאשלול.
בשנות ה 70 של המאה ה 20 הביך את מבקרי האמנות אמן ציניקן, שנהג למרוח את רגלי הכלב שלו בצבעים ונתן לו לרוץ על יריעות בד. כשהוא הציג את זה בגלריה כציור שהוא עצמו צייר- מומחי האמנות לא הפסיקו להשתפך עד כמה עמוקה החשיבה המובעת במרקם הצבעים והתמהיל. נפשו המיוסרת של האמן, טענו, פורצת החוצה דרך חגיגת הצבעים האקראית הזו.
וזה לא רק בציור או פיסול. לא מזמן היו (גם בארץ) מבחני טעימה עיוורים של יין.
לקחו את אותו יין פשוט שקנו בסופרמרקט והגישו אותו לקבוצת אניני טעם לביקורת. בפעם הראשונה אמרו להם שזה יין זול ופשוט, ובפעם השניה רקמו סיפור כזב על יין מופלא שהגיע מיקב חלומית בצרפת והתיישן בחביות עץ של נגר חירש וגידם.
אתם כבר מבינים שאותם אניני טעם החמיצו פנים וקטלו את היין כשהוא הוצג כזול, והיללו אותו כשהוגש עם סיפור הכיסוי.
מה שאומר שהחויה שלנו מושפעת מסיפור הרקע יותר מאשר המוצר עצמו. ועל זה למעשה מבוסס כל עולם המותגים.
לעיתים אני נתקל בלקוח שלי ששילם הון עתק על עיצוב לוגו על ידי מעצב נחשב. והלוגו מכוער. בעיני רבים- לא רק בעיני. אבל הלקוח ששילם כל כך הרבה משכנע את עצמו שהלוגו מדהים. דיסוננס קוגניטיבי במיטבו…
ישנו שף ישראלי שנוהג להגיש במסעדות שלו ירק פשוט מהשוק, ולהתפייט עליו וסביבו בפלצנות אין קץ. ואנשים עומדים בתור כדי לאכול שם. לכו תנסו למצוא שולחן פנוי.
כנ"ל לגבי מוסיקה. יש מוסיקאים שאני פשוט לא מסוגל לשמוע. היצירות שלהם מחרידות באזני. קקפוניה. אני לא מצליח לזהות מלודיה, רגש. כלום. וכשאני לא מתבייש להביע את דעתי, קמים "המומחים" ומנסים להעמיד אותי על טעותי בנימוק הבא: "אתה צריך לשים לב למורכבות של הקומפוזיציה, לניואנסים הדקים בקשת התווים"..
יסלחו לי הפלצנים, אבל אם מישהו צריך להסביר לי למה אני צריך לשים לב כדי להנות מיצירה- אז משהו לא בסדר. גדולתה של יצירה אמנותית זה שהיא מסוגלת לתת לי אגרוף בבטן בלי שאף אחד יסביר לי כלום. בלי שאני צריך לדעת מראש במה להתמקד. וחוץ מזה- זה ענין של טעם.
כשאני ניצב מול ציור מופתי של סלבאדור דאלי או קלוד מונה, או כשעמדתי מול ציור של רמברנדט במוזיאון באמסטרדם, קיבלתי פיק ברכיים מעוצמת החויה. אף אחד לא היה צריך לתת לי קורס בהבנת משחקי הצל והצבעים… היצירה דיברה לבד. שלחה אלי אנרגיות מהקיר…
יש ציירי רחוב מדהימים שמוכרים את מרכולתם על המדרכה, ויצירותיהם מקוריות ויפות הרבה יותר משל קשקושי ושירבוטי אמנים נחשבים , ויש סופרים מהוללים שכותבים ספרים בלתי קריאים שאף אחד לא מעז להודות שלא ניתן לצלוח אותם.
למרבית האנשים אין את האומץ לומר "זה חרא". מכבש עצום של יחסי ציבור ומעצבי דעת קהל מכתיב באגרסיביות הגובלת בשטיפת מח, סטנדרטים של יופי, של טעם ושל איכות.
אף אחד לא רוצה להצטייר כבור גס לעומת ה"מבינים". אז משחקים את המשחק… מתפעלים גם כשלא צריך, עוטים פרצוף נפוח ומנידים ראש בחשיבות. צביעות. שם המשחק.
כחובב מוסיקה ואספן בעל ארכיון עשיר ועצום של חומרים, אני אוהב לחזור לביקורות שנכתבו בזמן אמת על אלבומי מוסיקה גדולים. חלק מהביקורות פשוט קטלו את אותם אלבומים כשיצאו לאור. אבל לאחר 20 ,30 ואף 40 שנה – מבחן המציאות והזמן הוכיח דבר אחד: האלבומים הפכו לקלאסיקה ולנכס צאן ברזל בתרבות המקומית והבינלאומית. אז לך תסמוך על ביקורת…
בבלוג הזה אני מנסה לעיתים להוות "כח נגד" לנסיונות מאסיביים לכפות דעה בנושאים שונים. אני רוצה לתת נקודת מבט אחרת. אישית ומציאותית ככל שאני מבין. די אם אזכיר את עמדתי הנחרצת כנגד סיליקון בחזה, או נגד הנורמה שרק אשה "רזה" היא יפה. מי שיצא לו לראות את הסדרה של אביעד קיסוס על הציצים, בוודאי יכל היה להבחין בהתלהבות היתרה של תעשיית הפלסטיקאים להשתיל סיליקון וכמה שיותר, ועד כמה התפיסה הזו מושרשת (ואולי הושרשה?) בראש הנשי עוד יותר מאשר בראש הגברי.
אנחנו חייבים להיות מודעים לכך שבעולמנו הציני והכלכלי, שום דבר אינו מובן מאליו. מעט מאד דעות ועמדות הן טהורות ונטולות פניות. חפש את הכסף. מצא את האינטרס. צריך להיות ערים ועירניים. לא לאמץ טרנדים "רק כי כולם עושים/חושבים ככה".
אני לא אומר להתעלם מזה. אני כן קורא ביקורות, אבל לוקח הכל בערבון מוגבל. שם הכל בפרופורציה הנכונה. שומע דעות מכאן ומשם. יודע שתעשיית אינטרסים ערמומית עומדת מאחורי כל דבר בעולמנו. אני שומע, מקשיב, מתרשם בעצמי ואז קובע עמדה. שלי. לטעמי.

נושאים: חברה וסביבה | 9 תגובות »

9 תגובות

  1. מאת ראסטה :

    תן לי רגע לכתוב את האבסטרקט למאמר המלומד שלך:

    "אישה לאישה כלבה"

    סוף.

  2. מאת tazuta :

    חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח
    כמה נכון וקולע… :-)
    כשאני חושב על זה, מעולם לא שמעתי אשה מפרגנת לאשה אחרת…

  3. מאת bitch87 :

    ואני חשבתי שאני אקרא פה ואתרחק קצת מכל העבודות והלימודים….ואז אני קוראת "דיסוננס קוגנטיבי" . החזרת אותי לשם כרגע ……..:(

    ולא נכון,אני אוהבת לפרגן : ))))))

  4. מאת ג'וליאן :

    לגבי הסידרה על הציצים שיש עכשיו בטלביזיה,זה היה הרבה יותר מוצלח אם מי שהיה מגיש ועורך זה טזוטה..אין מישהו מתאים יותרֱֱ

  5. מאת יפית :

    בתוכנית של הציצים היתי מתה לראות עימות מקצועי של טזוטה עם מנתח פלסטי
    זה היה עושה ריטינג גבוה חחחח

  6. מאת tazuta :

    ביצ' – למי בדיוק את מפרגנת?….תזכירי לי?…
    נ.ב.
    הערות מרושעות על כוסיות הן לא פרגון…

  7. מאת tazuta :

    יפית…עימות כזה היה מסתיים מן הסתם בזירת היאבקות….

  8. מאת bitch87 :

    לעצמי זה לא נחשב?

  9. מאת tazuta :

    :-) ברור !!

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועשויה לעכב את תגובתך. אם התגובה אינה מופיעה, צריך פשוט להמתין מעט.



מאמרים נבחרים

חפש בבלוג

קטגוריות

תגובות אחרונות

ארכיון

כלים

תגיות