דיור מוגן

ישבנו לאכול ארוחת ערב במסעדה החביבה עלינו. החטובה כירסמה ירקות מאודים ואני טרפתי פרה טחונה בלחמניה עמוסת חרדל ומיונז. הבטתי בה ופתאום הבזיק לי רעיון.
"אני הולך לצלם את הואגינה שלך" אמרתי לה. "אני צריך תמונת רקע חדשה בטלפון שלי".
את תשובתה לא שמעתי, כי תנועת הגוף המהירה שביצעתי כדי לחמוק מהמזלג שנשלח לעין שלי כמעט גרמה לי לפריצת דיסק.
"אתה חולה נפש. בחיי שאתה מטורף" אמרה כשהתישבתי בחזרה במקומי.
"למה ? זה בלי פנים ובלי סימני זיהוי. רק ואגינה" עניתי.
"רק זין. זה מה שימצאו מגופתך אחרי שאטפל בך" היתה התשובה.
"טוב, אז יש לי רעיון אחר" ניסיתי להרגיע. "בואי נעזוב את העבודה, נמכור את הבית ונלך לדיור מוגן. בית אבות יוקרתי".
"תגיד לי? מה שמו לך בבירה? הרואין? מה אתה מדבר איתי על בית אבות באמצע החיים? אנחנו אנשים צעירים !!!"
"תראי" נשענתי אחורה והתכוננתי להרצאה. "מה רע בבית אבות יוקרתי? יש שם יחידות דיור נהדרות, ג'קוזי בחדר. יש בריכת שחיה מחוממת. יש מועדון, ובכל ערב יש אירוע. פעם תחרות ריקודים, פעם אחרת הופעה של אמן או הרצאה מעניינת".
"מה עובר עליך??? כולם שם זקנים !!! אנחנו בשיא חיינו!" התפרצה.
"אבל זה בדיוק הענין…תחשבי שזה מלון יוקרה. שיצאנו לחופש תמידי…. מי קבע שצריך ללכת לבית אבות רק כשזקנים?? אם נלך, הרי שכולם מסביבנו זקנים, אנחנו הצעירים היחידים- ככה לא נזדקן לעולם…תמיד נהיה הכי צעירים. מצאתי לך את המתכון לחיי נצח…את יודעת איזה כיף יהיה – את תהיי האטרקציה של המקום".
"יהיה לי כיף כשתחזור לשפיות" ענתה ביאוש.
"אבל תחשבי על השלווה…על השקט,על השיחות המעמיקות עם זקנים חכמים ומנוסים"… ניסיתי שוב.
ואז היא שלפה את נשק יום הדין: "טזוטה ממתקי…..האם ידעת שבבתי אבות יש רוב מוחלט לזקנות פולניות? אין שם כמעט נשים שהן לא אלמנות פולניות…."
"מה זה משנה….." עניתי "הרי חודש אחרי שנעבור גם את תהיי כזו…."
"די! די כבר ! איזה יצור מעצבן אתה !" היא כבר כעסה באמת.
"טוב" חייכתי. "חוזרים לתוכנית הראשונה…. אני מצלם את הואגינה שלך לטלפון שלי…".

הרופא בחדר המיון היה נמרץ ועניני. זכיתי לשלושה תפרים מעל המצח. הוא הבטיח שזה יעבור תוך חודש וכנראה ישאיר רק צלקת קטנה.