המשוגע עם הכובע האדום

מאיר פנים ומהיר הליכה. כובע אדום, חובק ראש בנוסח "ברסלב" לראשו וזיפי זקן צפופים וסבוכים מעטרים את פניו.
חיוך רחב ומאושר על פניו, היה חולף מידי יום, ואף מספר פעמים, ברחובות השכונה, מברך בקול רועם את ההולכים והשבים, הזרים לו לחלוטין, ב"שלום עליכם".
וכולם נרתעו ממנו. ברחו למדרכה השניה עוד כשראו אותו מרחוק.
איש לא ידע את שמו, היכן הוא גר ומדוע הוא מסתובב ברחובות. קראנו לו בפשטות "המשוגע עם הכובע האדום".
ההורים בשכונה הזהירו את הילדים מפניו, לא לדבר איתו, לא לענות לברכתו. הוא מסוכן, אמרו לנו. למה ומדוע- לא נדע לעולם.
אבל הייתי מאד סקרן. דמות מסתורית זו, המגיחה משומקום וממשיכה בדרכה אל עולם שמעבר לאופק ריתקה אותי.
האיש מעולם לא שוחח עם איש או הרחיב במילים. רק חייך חיוך גדול ובירך בשלום. הוא גם לא עצר את הליכתו. מעין פרפטאום מובילה אנושי. כמו נביא זעם מהעבר שחוצה את מחוזות ההווה בלא מטרה מוגדרת. לעיתים חשבתי שהוא רוח רפאים. חשבתי לעמוד מולו ברחוב ולראות אם הוא יעבור דרך גופי, כמו רוחות רפאים שראיתי בסרטים…אבל לא העזתי.
שבת אחת, בשעות אחר הצהריים, ישבנו במרפסת הבית. הורי, אחותי ואני. אוכלים אבטיח ומתענגים על שעותיה האחרונות של השבת.
והמשוגע עם הכובע האדום עבר. לפתע עצר מתחת למרפסת שלנו – הסתכל עלינו ובירך אותנו בקול רועם: "שבת שלום" !
אבי הנבוך עשה את הלא יעשה. הוא בירך אותו בחזרה. אמי החוירה. דממה השתררה באחת.
והמשוגע עם הכובע האדום עצר, הסתכל עלינו, ונכנס לחדר המדרגות שלנו. כולנו נבהלנו עת שמענו את צעדיו במדרגות.
והצעדים נעצרו בדלת הבית. הוא החל להקיש בדלת. בתחילה חלש ולאחר מכן בחוזקה.
כולנו ישבנו בבית שקטים ומפוחדים. אמא סימנה לנו לא להוציא הגה. כמובן שלא פתחנו את הדלת.
אט אט נחלשו הדפיקות. אנחנו לא חזרנו למרפסת אותו היום. מבעד לתריס החדר המוגף הצצנו וראינו אותו מתרחק, מסתכל לעבר המרפסת מיד פעם. וממשיך אל מעבר לאופק.

עקב מתקפת תגובות ספאם פרסומיות לפוסט זה נחסמה האפשרות להגיב בו.