עולמו של טזוטה שליט"א. מבט מפוכח על החיים.

החומוס של בוקסי

13 בדצמבר, 2009 מאת

בילדותי בשנות ה 70 החומוס היחיד שהכרתי היה חומוס בקופסת שימורים. קופסת שימורים קטנה, כמו קופסת טונה, שיוצרה על ידי "תלמה".
זה היה חומוס צהבהב וחמצמץ שליווה מידי פעם סנדביצ'ים שלקחתי לבית הספר. נחמד- אבל לא משהו.
אבל בשכונה, המבוגרים דיברו על חומוס אחר. חומוס אמיתי. החומוס של בוקסי.
עצם הזכרת השם בוקסי היתה מרגשת אותנו, ילדי השכונה.
המקום של בוקסי היה ספק בר, ספק מסעדה. באמצע רחוב רמת גני סואן, בין חנות נעליים וחנות בגדים שכנה מאורה חשוכה. הכניסה היתה פתח רחב וקשתי, כמו מועדון לילה יפואי. הקירות היו מצופים במה שנקרא "שפריץ" – התזה מכוערת של נטפי צבע על הקירות, שהיתה מאד פופולארית בבתים בשנות השבעים.
המקום היה תמיד חשוך. גם בצהרי היום. בשכונה ידענו שלמאורה הזו מגיעים ה"פושטקים". נערי האופנועים מגודלי השיער, שליד הערסים של היום היו מה זה חנונים….
ילדים לא הסתובבו שם. גם לא משפחות. ההורים הזהירו אותנו לא להסתובב ב"מקום הזה".
כשעברתי ברחוב נהגתי להציץ פנימה, לתוך קודש הקודשים. בוקסי עצמו היה יהודי רומני בן 60 לערך, שישב על הבר בתנוחה קפואה ופנים חרושות קמטים וקשוחות. לגופו גופיית סבא לבנה ובידו כוס בירה. נראה כמו חלק אינטגרלי מהבר. מעולם לא זז משם.
הסקרנות הרגה אותי. הרגשתי שאני חייב לנסות את החומוס הזה.
בצהרי יום אחד, הברזתי מהלימודים בצהריים. לקחתי את הילקוט ובמקום הביתה הלכתי לבוקסי. עמדתי בפתח, מנסה להתרגל לאפלולית, נשמתי עמוק ונכנסתי. לחומוס הראשון שלי!
מרחוק ראיתי את בוקסי יושב על הבר בתנוחה הרגילה. התרגשתי מאד. לאורך המאורה, משני צידיה היו שולחנות עץ צמודים לקירות. מעל כל שולחן היתה תלויה מנורת קיר שהפיצה אור חלש. התישבתי לבדי באחד מהם. בשולחן סמוך ישבו מספר "פושטקים" ששתו בירה והביטו בי בתמיהה.
ניגש אלי בחור שעמד ליד בוקסי. "מה בשבילך ילד?"
"חומוס". עניתי ,חש דופק מואץ.
הבחור הלך. אחרי דקות ספורות חזר והניח על השולחן צלחת שטוחה מלאה בחומוס מרוח היטב ויוצר שוליים גבוהים. חומוס נקי, גרוס גס. שונה מאד מהמשחה החלקה שבקופסת השימורים.
במרכז הצלחת היתה שלולית לבנה של טחינה, ומעל פוזרה פטרוזיליה קצוצה.
הבחור חזר עם צלחת ובה שתי פיתות.
קרעתי את הפיתה וטבלתי בעיסה. הביס הראשון היה מוזר. כל כך שונה מהטעם שהכרתי עד אז.
חומוס קר, חמצמץ מתקתק ועז טעם. קרעתי פיסה נוספת מהפיתה והמשכתי לטבול. וכל ביס היה לי טעים מקודמו. אלוהים….כמה שהיה טעים.
חיסלתי את הצלחת תוך דקות ספורות. מה זה חיסלתי….ניגבתי אותה כך שלא נותרו שאריות כלל.
ואז הרגשתי תנועה מאחורי גבי. הסתובבתי ובוקסי עמד שם. לראשונה ראיתי עוית בפניו שנראתה כמו חיוך.
"היה טעים ילד ?" שאל.
"מאד" עניתי, נפעם מהעובדה שהוא ניגש אלי בכלל.
בוקסי טפח על כתפי והלך בחזרה לבר.
והתאהבתי בחומוס. בעיסה הפשוטה והכל כך טעימה הזו. והמשכתי לחזור לשם פעמים רבות אחר כך.
גם היום, כשאני מכין חומוס בבית בפורמטים שונים (לפעמים בנוסח גלילי, לפעמים יפואי וכד') אני מוצא את עצמי בזמן ההכנה מכפיל את כמות הלימון, מוסיף יותר טחינה ומשחזר את הטעם ההוא, של החומוס הראשון בחיי.

נושאים: סיפורים מהחיים | 6 תגובות »

6 תגובות

  1. מאת מעל הבוס :

    איזה נועזות הפגנת…כבשת תפחד ונכנסת לחדר האסור והאפל..

  2. מאת ריצרד גיר ידני :

    זה מזכיר ימים עברו רק להזכיר שבאותה "מאורה" בימי חמישי
    הינו ממלאים טוטו ביעוץ של כל חכמי השכונה

  3. מאת tazuta :

    למעל הבוס: אכן בדיוק כך….בשנות ה 70 בישראל התמימה ונטולת הציניות. לילד בן 11 וקצת ללכת לבד למקום כזה "של גדולים" שישבו ושתו שם אלכוהול באמצע היום היה כמו מסע לעיר האסורה בסין :-) היום ילדים בני עשר שותים וודקות ברחוב…

  4. מאת יצחקי :

    אני זוכר את המקום!!!!!!!!ברמת גן!! אחי היה מאלו שישבו שם תמיד :-) איזה קטע!!

  5. מאת מעל הבוס :

    ממשיך במסורת של חווה

  6. מאת מעל הבוס :

    הנועזת מאז ומתמיד

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועשויה לעכב את תגובתך. אם התגובה אינה מופיעה, צריך פשוט להמתין מעט.



מאמרים נבחרים

חפש בבלוג

קטגוריות

תגובות אחרונות

ארכיון

כלים

תגיות