רופא נשים – סיפור קצר לשבת

דוקטור דואיצ'מייסטר צרוב בתודעה כסיוט של ילדותנו. הוא היה הגניקולוג של כל נשות השכונה כולל אמא שלי. הוא זכה למעמד מיוחד כיוון שהיה "רופא פרטי" וההליכה לרופאים פרטיים באותה תקופה (ישראל הסוציאליסטית של שנות ה 70) לוותה בחרדת קודש.
מעולם לא ראינו את פניו. בפעם הבודדת שזכיתי להיות שם כשאמא נכנסה לקבוע תור, הוא ישב מאחורי דלת סגורה, ומידי פעם היתה האחות הקשישה ששימשה גם מזכירתו מקישה בחשש על הדלת, ומכניסה פנימה את הפציינטית הבאה.
הדוקטור זכה לפופולריות גדולה בקרב נשות השכונה. אני לא יודע אם בגלל שהיה רופא כל כך טוב, או שאולי גילו המופלג גרם לידיו לרעוד בקצב חזק וממושך לאורך כל הבדיקה. במחשבה שניה אני גם לא רוצה לדעת…
בשונה מהיום, שההורים גוררים איתם את הילדים לכל מקום בין אם ראוי או לא ומניחים להם להשתולל ולשגע את סביבתם (ובדרך לספק פרנסה ליעוץ לפרופ' עמוס רולידר…) האמהות שלנו לא רצו לקחת איתן את הילדים לקליניקה, שלא יפריעו בחדר ההמתנה המכובד והאפלולי. אנחנו מצידנו רצינו להידבק וללכת עם אמא לכל מקום…
לכן קשרו קשר והמציאו סיפור כיסוי שכבש את דמיוננו:
לקליניקה אין כניסה לילדים מכיוון שיש לדוקטור תחביב מוזר. הוא נוהג לבשל את הילדים על כירת הגז שהוא מחביא בחדר הסגור.
האמהות נהגו להנמיך את קולן ולספר לנו על אותם ילדים שהתעקשו להצטרף לאמא בבדיקה השגרתית ומעולם לא חזרו הביתה. רק חתול שמנמן שטייל בחצר ידע את הסוד הנורא.
סיפור הכיסוי הצליח מעל למשוער. עד כדי כך היינו חרדים מפני להבת האימים שבמשרדו של הדוקטור, שנהגנו לעבור לצד השני של הכביש בעת שחלפנו על פני הקליניקה בדרכנו לגן הילדים ולאחר מכן לבית הספר…
במשך שנים כיכב הדוקטור בסיוטים שלי ושל אחותי, צחוק שטני רועם מגרונו ושיפודי ילדים נצלים בלהבת הגז שלו…רק ביום שעל דלת משרדו של הדוקטור התנוססה מודעת אבל עם שמו, נגולה אבן מליבנו.
יום אחד עוד אכתוב תסריט לסרט אימה, אבל בסיפור שלי הטוויסט הוא שהדוקטור אכן היה צולה את הילדים ועל הכיריים…