גברת קואה קואה

גברת קואה קואה היתה דמות רבת הוד ומסתורין.
אשה בשנות השישים לחייה שאיש מאיתנו לא ידע מה היא עושה בחיים. ואנחנו, ילדים סקרנים ברמת גן של שנות השבעים עקבנו אחריה בהשתאות.
היא היתה גברת מגונדרת קלאסית. שכנה בבנין המשותף שבו גרנו. שיערה הצבוע בשחור אסוף בקפידה, לגופה שמלות מעשה ידי חייט, שרשראות פנינים לצווארה וצמידי זהב לידיה. האמהות שלנו קראו לה "העיראקית ההיא".
אבל מה שייחד אותה מכל נשות השכונה היו הנעליים. נעלי עקב קשיחות שהשמיעו מקצב קבוע בעודה צועדת במהירות : קואה קואה. קואה קואה.
מידי יום, בשעות אחר הצהריים היא היתה חוזרת משומקום. לבושה במיטב בגדיה, מאופרת בדייקנות, שפתון אדום, צועדת בגב זקוף והליכה גאה , ואותן נעלי העקב משקשקות. קואה קואה. קואה קואה.
גברת קואה קואה לא דיברה עם איש. לא עם הילדים ולא עם הוריהם. לא ניהלה שיחות חולין של שכנים. כלום. היתה חולפת ביעף על פנינו , חיוך דק וציני על פניה בדרכה הביתה. לעיתים נדה בראשה במשהו מעין שלום, לצאת ידי חובה.
לא ידעתי מי בעלה. לא ידעתי מי ואם היו לה ילדים. רק תמהתי מדוע היא כה מטופחת כל יום, ולאן היא הולכת באותן שעות בדיוק. גם בשבתות.
ביום אחד, כשחזרתי מבית הספר ראיתי מודעת אבל בכניסה לבית המשותף. אחד השכנים נפטר. גבר מזדקן ושתקן שיצא מביתו לעיתים רחוקות.
ומאותו היום נעלמה לפתע גם גברת קואה קואה. במשך מספר שבועות לא ראינו אותה בשכונה.
מששבה ביום מפתיע אחד, כבר לא נראתה אותו הדבר. הזיקנה קפצה עליה בבת אחת. ממש אשה אחרת. רק אז הבנתי את משמעות המשפט "הרוח יצאה מהמפרשים".
הגב היה כפוף קמעה. החיוך נעלם. הבגדים נראו מרוטים ופניה לא מאופרות. המבט הבוטח והגאה נמחק. ההליכה שפופה ואיטית.
רק נעלי העקב נשארו כשהיו, אבל הצליל היה איטי ושונה.    ק-ו-א-ה …ק-ו-א-ה…ק-ו-א-ה.