קריר וטעים
קלאוס השניים עשר עולה לי על העצבים. קלאוס הוא דג הזהב שלנו שחי בצנצנת גדולה על השידה.
קוראים לו קלאוס השניים עשר, כי קדמו לו אחד עשר קלאוסים שהלכו לעולמם בתוחלת חיים ממוצעת של חודש.
ולמה הוא מעצבן אותי?
כי למרות כל הפינוקים שאני מעתיר עליו, אפילו פעם אחת, הדג הזה לא הרים את ראשו מהמים, פצה את פיו ואמר לי : "יש לך שלוש משאלות גבר, דבר אח שלי, אני שומע".
עשרות שנים של מיתוס דגי הזהב נכשלו במבחן התוצאה בגלל קלאוס.
כי מה בסך הכל רציתי? אפילו לא שלוש משאלות. משאלה אחת, בסדר ?
ומה הייתי מבקש לו יכולתי ?
באמת שלא הרבה. הייתי מבקש מקרר פרטי. רק שלי. נכון שלא משהו ?
יש לי בעיה עם המקרר המשפחתי בבית. המקרר מנוהל ביד רמה על ידי החטובה שפועלת לפי כלל אחד פשוט ויעיל:
כל מה שטזוטה אוהב וקונה לעצמו – ייקבר במקרר במקומות הכי מרוחקים וקשים לאיתור. ויש לזה סיבה.
ככה היא יכולה להיות בטוחה שאני לא אעשה בלאגן במקרר, ואצטרך לפנות אליה בכל פעם שאני צריך משהו.
תבינו מה קורה.
אני רוכש לעצמי איזה 200 גרם נקניק טוב. מגיע הביתה ושם במקרר במגירה או בתא.
כמה שעות לאחר מכן, כשאני פותח את המקרר בכדי לאכול, אני ניגש למקום ששמתי ו……….זה לא שם.
אז אני מגרד בראש, מנסה להיזכר מה עשיתי, ותוך כדי, מתחיל לפשפש במקרר העמוס. מזיז צנצנות ממקום למקום, מפנה יוגורטים וירקות, אבל לשווא. אין נקניק.
זה השלב שבו אני כבר משכנע את עצמי שבעצם אכלתי את הנקניק, אבל שכחתי מזה. אלצהיימר, אתם יודעים.
בצר לי, אני אוכל משהו אחר.
שלושה שבועות אחר כך, כשאני יוצא למסע חיפוש אחר צנצנת הסחוג שקניתי לפני כמה ימים, אני נחוש יותר, ומתחיל לפנות בשקדנות את המקרר. ואז קורה דבר מעניין. בירכתי המקרר, במקום שבו כף ידו של האדם הלבן מעולם לא נגעה, מתחת לעשרים ושבע צנצנות ריבה וחמוצים אני מגלה שקית יבשה ועבשה.
בידיים רועדות אני פותח אותה, והנה הוא. הנקניק שחיפשתי בחודש שעבר, כמובן במצב שלא ראוי למאכל אדם.
את צנצנת הסחוג אני מוצא כמובן, שישה חודשים אחר כך, תוססת כמו שמפניה כשהיא עטופה בארבע שקיות ניילון אטומות ומסתתרת במגירת הירקות. יש לזה רציונל אגב. החטובה טוענת שהיא עוטפת אותה בשקיות כי הסחוג נוזל ומסריח את המקרר.
ואתם לא רוצים לדעת מה קורה כשאני מבקש למזוג לי וודקה מהפריזר. זה ממש מבצע לוגיסטי.
כשאני פותח את דלת הפריזר, אני מגלה שמאחוריו בנוי קיר. לא מבלוקים. מעופות. אז אני מתחיל לפרק לאט את הקיר. פולקע אחרי פולקע. 45 דקות מאוחר יותר, כשהגעתי לאמצע הדרך, מתייצבת החטובה מאחורי.
"מה אתה מחפש" ?
"וודקה".
"למה לא ביקשת ממני ? אני אמצא לך".
53 דקות נוספות של פירוק חולפות, והגענו לשכבה האחרונה בפריזר. ושם, מתחת לשמונה שקיות בשר טחון ושש שקיות סנפרוסט מסתתר לו הסמירנוף שלי. ממצמץ בהפתעה מאור היום שנגלה לפתע.
לפחות יצא מזה משהו. תוך כדי נבירה, מצאתי את קופסת הסמבוסק שקניתי לי לפני שנתיים והייתי משוכנע שכבר חוסלה מזמן.
והדג זהב הבן זונה שוחה לו בכיף בצנצנת. זולל כמו חזיר ומחרבן חוטים, ומשאלה אחת לא נותן לי. נאצי הקלאוס הזה. תאמינו לי.
נושאים: סיפורים מהחיים | 30 תגובות »
25 באוקטובר, 2009 בשעה 11:04
טזוטה,אתה קוטר,פולני בכיין.
25 באוקטובר, 2009 בשעה 11:49
שושו זה לא קשור לפולנים אני לא פולני וסובל ממשהו דומה עם אשתי חחחחח
25 באוקטובר, 2009 בשעה 12:40
דוידי יקירי,אלה הן הצרות הקטנות של החיים,לכן למה לעשות עניין.
25 באוקטובר, 2009 בשעה 13:31
25 באוקטובר, 2009 בשעה 14:09
טזוטה תוצאי ספר עליך ועל החטובה זה יהיה להיט
25 באוקטובר, 2009 בשעה 15:35
חחחחחחחחחחחחחח הוא מעצבן אותי אז רציתי שם הולם….
25 באוקטובר, 2009 בשעה 16:01
קלאוס????????? מכול השמות בעולם נתתת לדג זהב את השם הזה??
25 באוקטובר, 2009 בשעה 20:39
תזוטא, למה שלא תשקיע במקרר?
מה היא כבר תעשה…תכעס, ברוגז זמני…
באמת…אל תיתן תכוח שלך לדג שבוודאי מתחמן להמלט לים מבית הסוהר השקוף.
תיהיה גבר, ותקנה מקרר.
25 באוקטובר, 2009 בשעה 21:54
לקנות מקרר זה החלק הקל. למצוא מקום לשים אותו, בבית שכבר יש בו שני מקררים ועוד מיני בר זו הבעיה האמיתית… או שאצטרך להחליף בית
26 באוקטובר, 2009 בשעה 1:17
זה כלום, תאמין לי
אצל אמא של אשתי כל מוצר (ואני חוזר ומדגיש -כל מוצר ) שנמצא בתוך המקרר עטוף בניילון.וכל המרבה בניילונים הרי זה משובח . קניתי גלידה ליום חם ושמתי אותו בפריזר…אווו טעות. הגעתי אחרי 10 דקות נעלמה הגלידה, מפלצת הניילונים אכלה אותה….נעלמה לבלי שוב.
אללי מי יבוא לעזרי ?
ראיתי בסרט פעם שיש בהודו מקום שכל שקיות הניילון בעולם (שוב הדגשה בגוף הסרט-בעולם!) מגיעים אליו וההודים מנקים אותם ומוכרים אותם (כנראה לעצמם כי לא נראה לי מי יקנה את הטינופת הזאת)-פשוט קילומטרים על קילומטרים של חירייה.
אמרתי לה שאני לוקח אותה לשם.
26 באוקטובר, 2009 בשעה 2:11
קבלו חויה מתקנת: ראסטה- אצל הורי בבית אבא שלי הוא איש הנילונים והוא עוטף בשקיות של הסופר גם כל מה שנכנס לארונות,לכי תחפשי בארון צנצנת מיונז כשאי אפשר לראות מה יש בפנים,סיוט
26 באוקטובר, 2009 בשעה 4:36
ראסטה תיזהר שהיא לא תעטוף גם אותך בנילון
26 באוקטובר, 2009 בשעה 7:29
ראסטה, הרגת אותי עם הודו – זה באמת נכון ? הם מנקים שקיות ??? שווה תחקיר ופוסט הדבר הזה…
26 באוקטובר, 2009 בשעה 12:53
צצצצ (זה היה ציקצוק בלשון אם לא הבנת חחחחח)
איזה בעיות ….אני ממש מרחמת עליך זוטה !
26 באוקטובר, 2009 בשעה 16:37
ביצ'ית…..תארי לך שמישהו היה קובר לך את הייגרמייסטר מתחת לערימת חצילים…..
26 באוקטובר, 2009 בשעה 19:29
טאז:ככה אומרים בסרט…
אבל אני ממש לא זוכר את שם הסרט, איזה שהוא סרט דוקו-קוקו
נירית:אם היה לה שקית מספיק גדולה,מי יודע (-:
ליאת:מפחיד, חמותי מתפרשת גם מחוץ לתחום הקירור-יש לה עוגיות שאני אוהב בתוך מיכל פלסטיק אטום-בסגירה הרמטית-ואם לא סוגרים אותם בשקית בתוך הקופסא..
היא מסתכלת עליך במבט קפוא ומלטפת שקית..מבט עליך מבט לשקית
(-: (-: (-:
אבל אני מתמרד- בכל פעם שאני פוגש במשהו שאני רוצה לפגוש אותו גם בפעם הבאה שאפתח את המקרר, אני פשוט קורע את השקית ומחכה לראות מה תהיה התגובה בהמשך היום
(אייקון של פרצוף מרושע)
26 באוקטובר, 2009 בשעה 23:39
זה בסדר אני אוהבת גם חצילים..
27 באוקטובר, 2009 בשעה 13:16
תזוטא, תחשוב מחוץ לקופסא.
תחשוב על עצמך
חשוב שאתה תיהיה מבסוט כי למצב רוח שלך יש השפעה על הסובבים אותך.
אז, תלך לקנות מקרר ותשים אותו על הגג ליד הגיגית.
תתקין מנעול על המקרר….וכשאתה נח אחרי עוד יום עבודה וצמא הנקניק והבקבוק בהישג יד.
27 באוקטובר, 2009 בשעה 22:38
28 באוקטובר, 2009 בשעה 9:52
ביצית,מאיפה צצת?
28 באוקטובר, 2009 בשעה 10:10
מעל השיא…מעבר לפסגה…גבוה בגבוהים……
28 באוקטובר, 2009 בשעה 13:58
שושו אני תמיד פה מזתומרת . . . יש בעיה ????
28 באוקטובר, 2009 בשעה 15:34
ביצית,אין שום בעיה,יכולה להבטיח לך שהוא לא זקוק לרחמים.
אני שמחה שליבך רחום.חחחחחחחחחחחח
29 באוקטובר, 2009 בשעה 3:47
כמו שאת מכירה אותי אני מאדדדדדד רחמנית במרכאות כפולות ומכופלות ….אחח סטלה של 3 בלילה חחחחחח אוהבתתכם!!!!!1
29 באוקטובר, 2009 בשעה 6:21
ביצ'ית…..סטלה של 3 בלילה זה סבבה…בתנאי שאין האנגאובר של תשע בבוקר ….
29 באוקטובר, 2009 בשעה 13:27
ברור שאין …ב9 בבוקר אני עדיין ישנה
29 באוקטובר, 2009 בשעה 15:55
ביצית,התחלת לככב בטזוטה?
30 באוקטובר, 2009 בשעה 1:13
כן….כמו בכל מקום אני השחקנית הראשית
4 במרץ, 2010 בשעה 11:42
באמת מעצבן לא למצוא את האוכל שאתה משתוקק אליו עד כדי כך היא מתנהגת??אם אתה לא פולני אז מה אתה?
4 במרץ, 2010 בשעה 18:42
מסוקרנת…. היא לא עושה את זה מתוך כוונה רעה חלילה
היא פולניה ורוצה להיות בשליטה על מה שנכנס ויוצא מהמקרר….
אני מעורב.