חיים בסרט

הנה דוגמא לרגשות מעורבים.
אתמול התבשרנו שסרט הקולנוע "לבנון" זכה בפרס "אריה הזהב" בפסטיבל הסרטים של ונציה.
הישג מצויין נוסף לקולנוע הישראלי שמוכיח כי יש כאן מקצוענים נפלאים ברמות הגבוהות ביותר. אם הבנתי נכון, הרי שהסרט הזה גם זוכה לשבחים על קונספט קולנועי חדשני שנוצר בו.
אז למה הרגשות מעורבים ?
כי נשבר לי הזין מזה שמרבית הסרטים שאנחנו שולחים לפסטיבלים בעולם, כולם כולם עוסקים רק בצבא, מלחמות, לבנון ופלסטינים.
הלו? מה נסגר ?
אין בישראל שום דבר אחר ? הרי עושים כאן קומדיות נפלאות, דרמות מרגשות ועוד. אז למה בפרסי האקדמיה לקולנוע זוכים בד"כ הסרטים הללו ? צירוף מקרים ?
למה אנחנו משגרים לעולם רק את הפרצוף המלחמתי של המדינה שלנו ?
שימו לב- השנה זה הסרט "לבנון". שנה שעברה באוסקר זה היה "ואלס עם באשיר", ושנה קודם זה היה "בופור".
בכל הסרטים הללו הצופה הבינלאומי שבא לקולנוע לזלול פופקורן ולהנות, נחשף לדמות היחידה של הישראלי שהוא יקבע בתודעתו : לבוש במדים ואוחז בנשק. מה אגיד לכם- אחלה דמות להזדהות איתה. לעיתים זו הפעם היחידה אי פעם שאותו צופה יחשף בכלל לדמות ישראלית. זה מה שנצרב , תודעתית וויזואלית, וזה מה שמלווה אותנו. מדינה של חיילים השרויה בערפל קרב אינסופי.
למה אנחנו יוצרים במו ידינו את ההתניה הקלאסית בין "ישראל" ל "מלחמה". אמנם אנחנו עתירי מלחמות, אבל בין המלחמות יש כאן חיים נורמליים. כלכלה מצליחה, היי טק, מועדונים,  חופים וגלשנים. לא הגיע הזמן לפעול אחרת ולעזור לשנות דימוי ציבורי ובינלאומי ?  וזה מתקשר היטב לבעיתיות התדמית הישראלית שהעליתי בפוסט הקודם בנושא.
לדעתי, הקולנוע הישראלי שפונה לעולם אינו משקף בפרופורציה הנכונה את האקלים החברתי האמיתי שמאפיין את ישראל, שהוא הרבה יותר משוחרר, נהנתן ושוחר חיים מדמותו הקולנועית המיוסרת והשקועה בטראומות מלחמה בנות עשרות שנים. האם אומנות הקולנוע מתקשה/משתעממת להציג דמות של ישראלי נורמלי, שעובד, מבלה, שותה, מזדיין ורוקד, כמו רובנו ?
ושלא יספרו לי שזה מה שהעולם מצפה לראות. לידיעת מי שלא זוכר…..שני סרטים ישראליים שהצליחו מאד בעולם והיו מועמדים לאוסקר היו של אפרים קישון: "השוטר אזולאי" וכמובן "סלאח שבתי". ואם מדברים רק על הצלחה מסחרית, הרי שסדרת אסקימו לימון הצליחה מאד בכל העולם. אז יש גם פנים אחרות.
אחר כך אנחנו נהנים לספר שתיירים שמגיעים לארץ מופתעים מזה שיש חיי לילה, בארים וכוסיות, ולא מוצאים ברחובות טנקים וחיילים כמו שציפו.
אחרי זה משרד התיירות משקיע מליונים בלשווק את ישראל כמדינה נורמלית , עם חופי ים, מוסיקה ומצעדי גאווה.