שחיקה מאחורי הקלעים
כל אחד והעבודה שלו. אתם הרי יודעים שאני פריק של מוסיקה. כמי שהולך המון להופעות של זמרים ולהקות בארץ ובחו"ל תמיד עולים בי הרהורי כפירה לגבי השואו שאני רואה.
קחו כל אמן פופולארי שיש לו קריירה של עשרות שנים. קחו אחד שאתם אוהבים מאד.
גם אם אתה אוהבים אותו ואת יצירתם בכל ליבכם, כמה זמן אתם יכולים לשמוע את השירים שלו שוב ושוב ? יום, יומיים, שבועיים ברצף ? וזהו. נמאס. עוזבים את זה , ולאחר תקופה מסויימת חוזרים לשמוע ולהנות.
האמן עצמו, אם הוא מצליח, נמצא בסיבובי הופעות ארוכים שבהם הוא שר את אותם השירים, כמעט מידי ערב, במשך שנים ארוכות מאד.
לילה אחרי לילה הוא צריך לזייף את אותה האורגזמה. לשיר את אותו שיר שחוק ולפברק התרגשות. לנגן את אותה המנגינה ולעשות פרצוף של נהנה מהחיים.
הרי הקהל לא חושב על זה, וזה גם לא משנה, שעבור האמן זו הפעם ה 4567 שהוא שר את השיר הזה. לקהל זו חויה חד פעמית.
והאמן צריך לספק אותה…. אז הוא עומד על הבמה, עושה פרצוף עצוב בשיר העצוב, מקפץ כתיש בשיר השמח ומפזר סביבו אנרגיות טובות. זה השואו.
אבל מה קורה אצלו בפנים ? איך מתבטא המיאוס ? השחיקה ?
לא בא לו לזרוק את המיקרופון ולזעוק די !!!! נמאס לי מהשירים האלה !!!???
האם ליאונרד כהן באמת מתרגש לשיר הללויה אחרי 50 שנה ועשרים אלף ביצועים ?
אין ספק שמי שעומד ומופיע כבר עשרות שנים בהצלחה לא עושה זאת רק בשביל הפרנסה. האמן זקוק לאהבת הקהל. זה הדלק והחמצן שלו.
אבל זו גם עבודה לכל דבר. שוחקת ומעייפת.
אני זוכר את התקופה שבמקביל לניהול העסקים שלי הייתי מרצה באקדמיה במשך מספר שנים.
במשך סמסטרים שלמים הייתי מעביר את אותה הרצאה בדיוק לקבוצות שונות של סטודנטים. לעיתים מספר פעמים באותו היום
ועד כמה שאהבתי ללמד ואת התחום, אחרי שנה זה שיעמם אותי. לעמוד ארבע שעות בפני קהל מאזינים, הצורך לשחק את המשחק, לשמור על הקהל עירני וקשוב, לשלב את הבדיחה המסוימת כאן, לשחק עם שפת הגוף כדי להדגיש משהו אחר שם, להעביר הרצאה מלהיבה ומרתקת.
תמיד ניסיתי לשנות משהו בצורת ההגשה, שלא כל ההרצאות תהיינה זהות. פיתחתי אינטראקציה עם הסטודנטים, העיקר לא לשעמם את עצמי. ועדיין. זה היה לשיר את אותו "שיר" כל יום מחדש.
אני מניח שהאמנים מרגישים כפי שהרגשתי אני בתקופה ההיא.
מי שרוצה לראות מה באמת התחושה על הבמה שיראה את הנגנים המלווים את האמן. אצל רבים כבר רואים את השגרה, את המקצוענות הרובוטית. על פניהם לא תראו זיוף של חיוכי שמחה. אצלם רואים שהם באו לעבודה.
נושאים: פילוסופיה בגרוש | 15 תגובות »
18 בנובמבר, 2009 בשעה 12:39
טזוטה,אתה אכן צודק.זה בדיוק כמו
בזוגיות……
18 בנובמבר, 2009 בשעה 16:31
יש שחיקה אבל ההצגה חייבת להימשך. זה השואו. כמו הקלישאה על הליצן העצוב.
18 בנובמבר, 2009 בשעה 19:44
כן,לעלות על הבמה עשרות שנים ולשיר אותו דבר יכול לטמטם,לא פלא שאמנים רבים מתחרפנים
18 בנובמבר, 2009 בשעה 22:05
כל אחד והעבודה שלו,גם רופא צריך להיות נחמד וגם הקופאית בסופר גם אם לא בא להם
גם בשואוביזנס יש שחיקה ובאסה
19 בנובמבר, 2009 בשעה 0:01
למי אכפת מהנגנים ?
19 בנובמבר, 2009 בשעה 2:54
ביצ' את ממש רעה!!!!
19 בנובמבר, 2009 בשעה 9:55
הביצית לא רע,היא סתם צינית.
19 בנובמבר, 2009 בשעה 13:58
שושו לפחות את מבינה . . חחחח
19 בנובמבר, 2009 בשעה 22:05
יש הרבה דעות לכאן או לכאן אבל העניין העיקרי לדעתי בנושא הוא -אם אתה צריך לקחת סמים כדי לעשות את העבודה שלך, כדאי שתמצא עבודה חדשה…
20 בנובמבר, 2009 בשעה 0:50
וואלה! כמה נכון ועצוב גם יחד …
7 בדצמבר, 2009 בשעה 15:42
the popularity of leonard cohen in the holy land is understandable when it is acknowledge that the majority of the audience is of polish descent.
it is no wonder that the latter gleam pleasure in seeing the performer practically tormented on stage blurting yet another depressing tune.
these are happy only when another is miserable and will buy tickets to see the spectacle from the front seat
7 בדצמבר, 2009 בשעה 15:49
non the less he is a classic performer
12 בדצמבר, 2009 בשעה 12:08
מה שאומר שכולנו פולנים…לא?
1 במרץ, 2010 בשעה 23:08
אולי לכן יש הרבה זמרים שחוזרים בתשובה
1 במרץ, 2010 בשעה 23:12
וגם שחקנים