עולמו של טזוטה שליט"א. מבט מפוכח על החיים.

שחיקה מאחורי הקלעים

18 בנובמבר, 2009 מאת

כל אחד והעבודה שלו. אתם הרי יודעים שאני פריק של מוסיקה. כמי שהולך המון להופעות של זמרים ולהקות בארץ ובחו"ל תמיד עולים בי הרהורי כפירה לגבי השואו שאני רואה.
קחו כל אמן פופולארי שיש לו קריירה של עשרות שנים. קחו אחד שאתם אוהבים מאד.
גם אם אתה אוהבים אותו ואת יצירתם בכל ליבכם, כמה זמן אתם יכולים לשמוע את השירים שלו שוב ושוב ? יום, יומיים, שבועיים ברצף ? וזהו. נמאס. עוזבים את זה , ולאחר תקופה מסויימת חוזרים לשמוע ולהנות.
האמן עצמו, אם הוא מצליח, נמצא בסיבובי הופעות ארוכים שבהם הוא שר את אותם השירים, כמעט מידי ערב, במשך שנים ארוכות מאד.
לילה אחרי לילה הוא צריך לזייף את אותה האורגזמה. לשיר את אותו שיר שחוק ולפברק התרגשות. לנגן את אותה המנגינה ולעשות פרצוף של נהנה מהחיים.
הרי הקהל לא חושב על זה, וזה גם לא משנה, שעבור האמן זו הפעם ה 4567 שהוא שר את השיר הזה. לקהל זו חויה חד פעמית.
והאמן צריך לספק אותה…. אז הוא עומד על הבמה, עושה פרצוף עצוב בשיר העצוב, מקפץ כתיש בשיר השמח ומפזר סביבו אנרגיות טובות. זה השואו.
אבל מה קורה אצלו בפנים ? איך מתבטא המיאוס ? השחיקה ?
לא בא לו לזרוק את המיקרופון ולזעוק די !!!! נמאס לי מהשירים האלה !!!???
האם ליאונרד כהן באמת מתרגש לשיר הללויה אחרי 50 שנה ועשרים אלף ביצועים ?
אין ספק שמי שעומד ומופיע כבר עשרות שנים בהצלחה לא עושה זאת רק בשביל הפרנסה. האמן זקוק לאהבת הקהל. זה הדלק והחמצן שלו.
אבל זו גם עבודה לכל דבר. שוחקת ומעייפת.
אני זוכר את התקופה שבמקביל לניהול העסקים שלי הייתי מרצה באקדמיה במשך מספר שנים.
במשך סמסטרים שלמים הייתי מעביר את אותה הרצאה בדיוק לקבוצות שונות של סטודנטים. לעיתים מספר פעמים באותו היום
ועד כמה שאהבתי ללמד ואת התחום, אחרי שנה זה שיעמם אותי. לעמוד ארבע שעות בפני קהל מאזינים, הצורך לשחק את המשחק, לשמור על הקהל עירני וקשוב, לשלב את הבדיחה המסוימת כאן, לשחק עם שפת הגוף כדי להדגיש משהו אחר שם, להעביר הרצאה מלהיבה ומרתקת.
תמיד ניסיתי לשנות משהו בצורת ההגשה, שלא כל ההרצאות תהיינה זהות. פיתחתי אינטראקציה עם הסטודנטים, העיקר לא לשעמם את עצמי. ועדיין. זה היה לשיר את אותו "שיר" כל יום מחדש.
אני מניח שהאמנים מרגישים כפי שהרגשתי אני בתקופה ההיא.
מי שרוצה לראות מה באמת התחושה על הבמה שיראה את הנגנים המלווים את האמן. אצל רבים כבר רואים את השגרה, את המקצוענות הרובוטית. על פניהם לא תראו זיוף של חיוכי שמחה. אצלם רואים שהם באו לעבודה.

נושאים: פילוסופיה בגרוש | 15 תגובות »

15 תגובות

  1. מאת שושו :

    טזוטה,אתה אכן צודק.זה בדיוק כמו
    בזוגיות……

  2. מאת נירית :

    יש שחיקה אבל ההצגה חייבת להימשך. זה השואו. כמו הקלישאה על הליצן העצוב.

  3. מאת ערן :

    כן,לעלות על הבמה עשרות שנים ולשיר אותו דבר יכול לטמטם,לא פלא שאמנים רבים מתחרפנים

  4. מאת יקינטון :

    כל אחד והעבודה שלו,גם רופא צריך להיות נחמד וגם הקופאית בסופר גם אם לא בא להם
    גם בשואוביזנס יש שחיקה ובאסה

  5. מאת bitch87 :

    למי אכפת מהנגנים ?

  6. מאת ינשופית סקסית :

    ביצ' את ממש רעה!!!!

  7. מאת שושו :

    הביצית לא רע,היא סתם צינית.

  8. מאת bitch87 :

    שושו לפחות את מבינה . . חחחח

  9. מאת ראסטה :

    יש הרבה דעות לכאן או לכאן אבל העניין העיקרי לדעתי בנושא הוא -אם אתה צריך לקחת סמים כדי לעשות את העבודה שלך, כדאי שתמצא עבודה חדשה…

  10. מאת tazuta :

    וואלה! כמה נכון ועצוב גם יחד …

  11. מאת מעל הבוס :

    the popularity of leonard cohen in the holy land is understandable when it is acknowledge that the majority of the audience is of polish descent.
    it is no wonder that the latter gleam pleasure in seeing the performer practically tormented on stage blurting yet another depressing tune.
    these are happy only when another is miserable and will buy tickets to see the spectacle from the front seat

  12. מאת מעל הבוס :

    non the less he is a classic performer

  13. מאת tazuta :

    מה שאומר שכולנו פולנים…לא?

  14. מאת מסוקרנת :

    אולי לכן יש הרבה זמרים שחוזרים בתשובה

  15. מאת מסוקרנת :

    וגם שחקנים

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועשויה לעכב את תגובתך. אם התגובה אינה מופיעה, צריך פשוט להמתין מעט.



מאמרים נבחרים

חפש בבלוג

קטגוריות

תגובות אחרונות

ארכיון

כלים

תגיות