הלו ! פיתה

עשיתי סדר בארון שמשמש כמחסן וראיתי אותו שם.
המכשיר שליווה את ילדותי. הטייפ. ולא סתם טייפ. טייפ סלילים.
המכשיר ששימש להקלטה ולשמיעת מוסיקה עוד לפני שהמציאו את קלטות השמע. (כמה שאני מרגיש זקן עכשיו…)
בעידן שבו שומעים מוסיקה בעיקר מקבצי MP3 במחשב או באייפוד, וכל שיר שבא לנו מורידים בלחיצת עכבר קלילה, המכשיר הזה נראה כל כך רומנטי. נאיבי.
בהיותי ילד, ביליתי שעות רבות איתו. כשרציתי להשיג את הלהיטים החדשים, נהגתי לשבת באדיקות מול הרדיו, מקשיב למצעד הפזמונים, הטייפ מוכן ומכוון, אוחז מיקרופון בידי.
ברגע שהשיר שרציתי להקליט היה מושמע הייתי צועק "שקט בבית" , מצמיד את המיקרופון לרדיו ומקליט.
ובתום המצעד, הייתי מריץ אחורה את סליל ההקלטה ומאושר לשמוע שזה הצליח.
המכשיר הזה אוצר בתוכו היסטוריה משפחתית. יש בו הקלטות שלי ושל אחותי כשהיינו ילדים קטנים, שרים שירים שלמדנו בגן, צוחקים ומשתוללים. יש בו את קולו של אבי המנוח, מנעים בזמירות ופרקי חזנות.
הייתי גאה מאד במכשיר. בשכונה שבה היו 3 מכשירי טלויזיה מתוך מאות בתים (לנו היתה אחת) מכשיר "טייפ רקורדר" כמו שקראו לו, היה ממש פסגת הטכנולוגיה. מכל קצוות העיר באו חברים והוריהם לראות את הפלא שיודע להקליט קולות.

והוא אוצר בתוכו עוד משהו.
בשכונת ילדותי ברמת גן, תחילת שנות השבעים, טרום עידן מרכזי הקניות ומרכולי הענק, נהג להגיע רוכל זקן על עגלת תלת אופן. הוא מכר פיתות חמות מהמאפיה שלו.
כמו שעון שוויצרי הוא הגיע מידי יום, בשעה אחת בצהריים, עוצר בקרן הרחוב, אל מול חלוני, ארגז ענק של פיתות ריחניות מונח על עגלתו.
ואז היה נושא קולו בקריאת מואזין מסולסלת ומהדהדת : הלוווו……….באה פיתה !!!    הלוווווווווו !
תוך דקות ספורות היתה העגלה מוקפת באמהות וילדים שירדו מבתיהם לקנות את הפיתות הלוהטות.
כאשר סיים, התגלגל עם עגלתו עוד כמה עשרות מטרים, עצר, שוב קרא את קריאת המואזין שלו ושוב היה מוקף בקונים.
זו היתה אספקת הפיתות השכונתית שלנו. שנים רבות.
באחד מימי הצהריים החלטתי להקליט את קריאתו. למזכרת. ישבתי ליד החלון, המיקרופון בידי, וכשהגיע הזקן הקלטתי את קריאתו.
ושכחתי ממנה.
כעבור מספר חודשים הזקן מת. אספקת הפיתות נפסקה וכל השכונה התאבלה על אובדן הפולקלור והפיתות החמות גם יחד.
הצהריים כבר לא נראו ונשמעו אותו הדבר בלעדיו.
שבוע ימים אחרי מותו נזכרתי שיש לי הקלטה שלו.
בצהרי היום, בדיוק בשעה אחת , הנחתי את הטייפ על מפתן החלון וכיוונתי את העוצמה למקסימום. לחצתי על הכפתור ובכל רחבי השוכנה הדהדה שוב הקריאה המיתולוגית : הלוווו……….באה פיתה !!!    הלוווווווווו !
זה לקח שתי דקות של דומיית מוות, ואז החלו להפתח התריסים והחלונות. מכל חלון הציצו פרצופים מבועתים ששאלו זה את זו מה קרה, והאם גם הם שמעו את הקריאה.
מעולם לא גיליתי לשכנים את האמת. במשך תקופה ארוכה זה היה נושא השיחה השכונתי. האם רוחו של הזקן שבה לפקוד את המקום…