עולמו של טזוטה שליט"א. מבט מפוכח על החיים.

הצעקה של "פעם בשנה"

28 בינואר, 2009 מאת

אמצע שנות ה 70 . ואנחנו חבורת הילדים בבית המשותף, מבלים את מרבית שעות אחר הצהריים בחוץ. משחקים, מתרוצצים, משתוללים ומרעישים.
בקומת הקרקע של הבנין, בדיוק ליד רחבת הכניסה שהיתה גם איזור המשחקים שלנו, היתה דלת כניסה לדירה.
דירה מסתורית, אפלולית, קודרת ומוזרה.
התגורר בו זוג זקנים. לא ידענו עליהם כלום, מלבד שהם ניצולי שואה וחשוכי ילדים.
הבית היה סגור ומבוצר מרבית שעות היום. הדלת נעולה. החלונות מוגפים. גם כשמי מהשכנים היה נוקש בדלת, לשאול אם צריך משהו, הדלת לא נפתחה, למרות שמעבר לדלת ניתן היה לשמוע שיש מישהו, מציץ מבעד לעינית ומתלבט אם לפתוח.
את הזקן לא ראינו ולא שמענו כמעט מעולם. אשתו, היתה מגיחה מהדירה מידי פעם, בזמן ששיחקנו והרעשנו, ודורשת מאיתנו לשמור על השקט. "ששששששששששששש !!! הוא מנסה לישון !! "
כשפתחה את דלת הדירה, עלה מהבית ריח מוזר. ריח של זקנים. תערובת משונה של עובש, מחנק וריח גוף.
הריח היה נשאר בחדר המדרגות עוד דקות ארוכות לאחר שהדלת נסגרה.
אנחנו כילדים פחדנו ממנה. עיניה היו חודרות ונוקבות. מבטה היה קר.
לעיתים, מתוך רוע של ילדים נהגנו לצלצל בפעמון הדירה ולברוח.
גם לאחר שהיתה מעירה לנו לשמור על השקט, לא תמיד זה עזר. בלהט המשחקים שוב נסחפנו והרעשנו.
אבל אחת לשנה, עם בוא האביב, היה מתרחש אירוע יוצא דופן ומקפיא דם.
גם היום, עשרות שנים אחרי, אני חש צמרמורת בגב כשאני נזכר בזה.

בעוד הילדים משחקים ברחבה, מתרוצצים ומרעישים, דלת הבית נפתחת. אבל לא האשה עמדה שם.
עמד שם הזקן. אותו זקן שלא יצא מביתו מעולם.
גבוה מאד. רזה. לבוש חליפה אפורה וחמוש במקל הליכה שחור.
הזקן נמתח מלוא קומתו הצנומה. עיניו שקועות ומבטו החלול נעוץ בנקודה דמיונית מולו. בידו האחת נשען על המשקוף ובידו השניה נופף במקלו לכל עבר במהירות מסחררת שגרמה לכולנו להתפזר בבהלה לכל עבר.

ואז הזקן פער פה גדול וריק משיניים וזעק זעקה איומה ונוראה שהדהדה מקצה העולם ועד קצהו.

"ווווווואאווווווווווווווווווווווווהההההההההההההההההה"

 

מייד לאחר מכן, היה נבלע בתוך הבית, משאיר את כולנו בהלם ונעלם שוב, עד לשנה הבאה.
ואשתו , נשארה עוד רגע קט ליד הדלת. נועצת בנו את מבטה החודר ואומרת: "הוא מנסה לישון. תהיו בשקט".
ארבע שנים רצופות חויתי את האירוע הזה, עד שהלך לעולמו.

נושאים: סיפורים מהחיים | 5 תגובות »

5 תגובות

  1. מאת אחותך הגדולה. :

    לפי הכותרת זיהיתי במה מדובר….
    אך מדוע נזכרת בו? יש לי רושם שגם לך מתחשק לצרוחחחחחחחחחחח

  2. מאת ראסטה :

    בואנה בן אדם זה כל כך עצוב.
    עולם הולך ונעלם.

  3. מאת שושו :

    גם לי בא לעשות את זה,לשכנים שלי.
    בכול אופן זה נורא עצוב במקרה הזה.

  4. מאת רינת :

    מה זה הסיפור המוזר הזה?
    נסיתם פעם לברר למה עשה את זה?
    שאלת את ההורים שלך או מישהו מה הקטע הזה? ולמה דווקא באביב?
    זה כאילו קשור לשואה אבל מה ההקשר?
    מחכה לתשובה.

  5. מאת tazuta :

    היי רינת.
    אכן סיפור מוזר. בילדותי מעולם לא ניסינו לברר את זה.
    כשבגרתי, חלפו במוחי כמה השערות. האחת -כיוון שהאיש היה זקן מאד וחולה מאד, את מרבית ימיו הוא בילה במיטה ולא יצא ממנה. אני מניח שבחורף היה לו קר וקשה לצאת, אבל באביב, כשהתחמם קצת, הוא יצא מהמיטה והדבר הראשון שרצה לעשות זה לצרוח על הילדים שהפריעו לו לישון כל התקופה הקרה.
    מחשבה נוספת שעלתה היא שיתכן שחילופי העונות והמעבר מחורף לאביב עוררו אצלו איזשהו זיכרון קשה שקשור בתקופה הזו מימי המלחמה והשואה. אולי קרה משהו דווקא בתקופה הזו.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועשויה לעכב את תגובתך. אם התגובה אינה מופיעה, צריך פשוט להמתין מעט.



מאמרים נבחרים

חפש בבלוג

קטגוריות

תגובות אחרונות

ארכיון

כלים

תגיות