פסטיבל בום-בום

מלחמה זה עסק רציני. עד גבול מסויים. כשחוצים את קו הגבול הזה, מיטשטש ההבדל בין מציאות קשה לבין פארודיה גרוטסקית. עיין ערך מלכוד 22 .
יש לתקשורת הישראלית, אולי בדומה לרוח העם אותו היא מנסה לנכס לטובת הרייטינג את התכונה הזו. להקצין ולהעצים מעבר לכל פרופורציה.
בימי המבצע הנוכחי בעזה נופלים טילים בבאר שבע, אשדוד, יבנה ועוד ישובים הקרובים למרכז הארץ יותר מישובי עוטף עזה.
תושבי הערים הללו הם ישראלים יקרים וכולנו אחים לצרה. פחד מטיל בבאר שבע מטריד אותי אותי ומכאיב לי בדיוק כמו הטיל בקיבוץ ניר עם או שדרות הקרובים יותר לעזה.
מדוע טיל במרכז הארץ מזעזע ומטריד יותר מטיל בשדרות ? מדוע מקבלים בשוויון נפש יחסי את הטילים שם ומקבלים בבעתה טיל בבאר שבע ? מה לעזאזל הפאקינג הבדל ? אלו אותם אנשים, רק גרים רחוק יותר.
אני רוצה להאמין שהסיבה היחידה היא רק בגלל שעכשיו יותר אוכלוסיה נמצאת תחת האיום הזה, ולא בגלל ש"שם" זו פריפריה".
ומעצבנים אותי שידורי הטלויזיה הדרמטיים. בכל ערב, המסך מפוצל לשלושה, ארבעה או חמישה מסכי משנה (אחד לכל נקודת נפילת טיל….תלוי בשיגורים) בכל מסך אתה רואה כתב/כתבת רועדים מקור ואולי גם מפחד, מדווחים "מהשטח".
די כבר ! נמאס מהדיווחים בסגנון הזה. כל דיווח כזה נראה ונשמע בדיוק אותו הדבר:
רואים קלוז אפ על זנב טיל תקוע בבור באדמה או בכביש, סקרנים מסביב ואולי איזה חבלן מסלק את הזנב מהבור.
וגם עדות האנשים נשמעת אותו דבר: "היתה אזעקה, רצתי להתחבא, פתאום היה בום גדול "…. וכמובן תצלומי תקריב של אנשים מבוהלים ובוכים על רקע של אמבולנס מהבהב.
ראית אחד ראית את כולם. אפשר להכין שקופית קולאז' של כל המרכיבים הנדושים הללו ולמקם אותה מאחורי כתפו של המגיש בכל דיווח.
אני הייתי מעדיף דיווח לקוני קצר ובזה לסגור את העסק. כל דיווח על נפילה הופך לפסטיבל בשידור חי שנמשך חצי שעה. הכתבים מראיינים שוב ושוב את אנשי המשטרה ומגן דוד, ואת הכתבים האחרים שלצידם בדיוק כמו שעשו שעתיים קודם בטיל הקודם. מה כבר יש להם לומר, אלוהים !!!
בלה בלה בלה בלה………העיקר לברבר. העיקר להיות באוויר.
ולא רק זה. במהלך מהדורת חדשות של פחות משעה נטו, חוזרים כל כמה דקות ל"מוקדי השידור" ומבררים "מה התחדש "? גם השאלה המנג'סת הזו יוצרת לחץ וציפיה שמשהו יקרה. די. במרבית המקרים לא קורה ולא יקרה כלום. שחררו את הכתב/ת האומלל לישון.
בואו ניכנס לפרופורציה. אמנם מדובר בחיים ומוות, פציעות ונזק,  אבל בישראל יש בממוצע כ 550 הרוגי תאונות דרכים בשנה.
זה משהו כמו 12 איש בשבוע. הרבה יותר ממה שעושים טילי החמאס. וזה לא מזיז לשום כלי תקשורת.
אז בואו נתייחס לנפילות הטילים כמו לדיווחי תאונות הדרכים. קצר ולעניין. זה מספיק. כל פסטיבל כזה משמח את החמאס ובצדק. אנחנו מטילים עליהם 100 טון פצצות ביום, הם יורים 70 טילים שביחד נותנים אולי 150 קילו ותראו איזה רעש ובהלה אנחנו עושים. אלו בדיוק אירועים צורבי תודעה שעלולים בסופו של דבר לצרוב אצלנו תחושות של החמצה והפסד ואצל הצד השני הצלחה גדולה בלי שום קשר למציאות. זר שיצפה בשידורי הטלויזיה וישמע את הדיווחים ההיסטריים יהיה בטוח שזה אנחנו שסופגים 100 טון פצצות ליום ולא הצד השני. אם לא נסתום את הפה ומהר, שלא נתפלא שעוד ארגון טרור יכריז מולנו על נצחון אלוהי. הרי כל מה שהחמאס צריך כדי להראות שהוא קיים ולכאורה בלתי מנוצח, זה להעמיס שני קסאמים על חמור, לתפוס נקודה ולשגר. ואת זה הוא יכול ומן הסתם יעשה גם אם ישארו רק שלושה אנשי חמאס אחרונים בחיים. אז בואו נרגיע.
בעולם התקשורתי של ימינו, אם לא רואים- זה לא קיים. אם לא מצלמים – זה לא היה. אפקט שונה לחלוטין ממה שאנחנו במו ידינו עושים היום בהתלהבות מטופשת וחסרת שיקול דעת.
זה לא משחק בפלייסטיישן. זה לא תרגיל בפקולטה לתקשורת המונים. אלו החיים שלנו. לכל מה שאנחנו אומרים ועושים יש משמעות בצד השני. איך אמרו הגששים לפני כמה עשורים ? "יד לפה ורגל לאוזן ". עדיין אקטואלי.
הסיוט שלי הוא שלצרכי הרייטינג, עוד יתחילו לראיין אנשים שנהרגו מהטילים. נראה את רפי רשף מגיע לבית קברות, מצמיד מיקרופון לרגבי העפר על הקבר הטרי ושואל את המנוח :  "נו ?  יום אחרי. תחושות ?"