עולמו של טזוטה שליט"א. מבט מפוכח על החיים.

פנים למשבר

26 בנובמבר, 2008 מאת

אני לא נוהג להגיע פיזית לבנק. אני עושה הכל מרחוק ולעיתים נדירות מגיע כדי לקחת משהו או לחתום.
היום הגעתי לבנק לאסוף פנקסי שיקים.  כמעט ולא היו אנשים בסניף, לשמחתי.
בדלפק שלפני קיבלה שירות אשה זקנה. ידה השמאלית אוחזת מקל הליכה, ולצידה עגלת קניות משובצת באדום לבן.
הפקיד הראה לה נייר והסביר משהו. היא החזיקה את הנייר ושאלה שאלות. היא היתה נסערת אך מאופקת. זה לקח זמן.
האשנב הסמוך התפנה וניגשתי לקבל שירות. הזקנה מהדלפק השכן סיימה. קיפלה את הנייר ואמרה לפקיד שלום.
היא פנתה לעברי, עצרה, ונעצה בי מבט. ראיתי שעיניה לחות. "הם לקחו לי 103 אלף" אמרה.
לרגע לא קלטתי על מה היא מדברת. "היה לי בקופת גמל 400 אלף ועכשיו הוא אומר שיש 297 אלף" אמרה, והלחלוחית בעין הפכה לדמעה.
והבנתי. בדיוק. הרגשתי גוש כבד עולה ממעמקי הבטן לגרוני.
מה לעשות ? להסביר לה שאמנם היא "מופסדת" כרגע, אבל בשנים הקודמות היא כנראה הרויחה הרבה מעבר לתשואה הסולידית, ובשורה התחתונה היא עוד עשויה להיות מורווחת ? היא בכלל תרד לסוף דעתי ? הרי מבחינת בני האדם, גם הפסד מתוך רווח הוא הפסד.
גייסתי את המבט הבוטח ביותר שיכולתי להעלות על פני, הסתכלתי לה בעיניים. "אל תדאגי" אמרתי. "כמו שזה ירד, תראי שזה יעלה בחזרה".
"באמת אתה חושב?" שאלה.
חייכתי. "ברור. מה שעולה מוכרח לרדת, ומה שיורד חייב לעלות, לא ?"

הלוואי. בשבילה.
אנחנו צעירים ויש עוד זמן לפנסיה שלנו לתקן ולעלות חזרה. אצלה זה כבר עלול להיות מאוחר.

ולמי שחושב שלזקן, 300 אלף זה הרבה כסף, שידע שזה מספיק בקושי לשנתיים בבית אבות לא יוקרתי, או לשלוש-ארבע שנים של קיום סביר עבור מזון, תרופות וחימום. וזה בלי פיליפינית או נדבות. ומה אחר כך ?

נושאים: חברה וסביבה | 3 תגובות »

3 תגובות

  1. מאת שושו :

    לצער,אנחנו נראה עוד הרבה מחזות עצובים כאלו.
    ממש נוגע ללב.מקווה לטוב.

  2. מאת דניאל :

    כואב כואב. כשקוראים עיתון זה רחוק אבל רואים בעינים זה עצוב

  3. מאת מיטל :

    רק השבת היתי אצל ההורים שנורא בלחץ,אמא שלי יוצאת לפנסיה עוד שנה ולא יודעת מהיהיה. בעסה

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועשויה לעכב את תגובתך. אם התגובה אינה מופיעה, צריך פשוט להמתין מעט.



מאמרים נבחרים

חפש בבלוג

קטגוריות

תגובות אחרונות

ארכיון

כלים

תגיות