שקל

אני מסתובב הרבה בשווקים. סיפרתי לכם שימי שישי שלנו מוקדשים לביקור בשווקים, על הריחות, הצבעים והטעמים שבהם. אבל שוק הוא לא רק דוכנים עולצים, רעש ושמחת חיים.
השוק הוא ממלכתם של הקבצנים.
ממתינים בכל פינה. יש שעושים זאת בפסיביות מעוררת חמלה ויש אחרים שעטים באגרסיביות בוטה, מקיפים אותך, סובבים סביבך ולא מאפשרים לחמוק.
עם הזמן כבר למדתי לזהות את הדמויות בכל שוק, במקומותיהם הקבועים. בטריטוריה המוגדרת. הנה הזקנה ליד השיח, עם שלט הקרטון. הנה ההוא עם הקערה הכתומה. הנה העבדקן במעיל הארוך שקופץ עליך ומקשקש בכוס המטבעות מול פרצופך.
ונזכרתי בציטוט של הפילוסוף ניטשה שאמר פעם שהוא שונא את הקבצנים פעמיים. פעם אחת כשהוא נותן להם מטבע (ומתבאס) ובפעם האחרת- כשהוא לא נותן. (ומתבאס).
לזוגתי החטובה יש ריטואל קבוע. עוד בחניה של השוק היא שולפת מהתיק שקית מטבעות בני שקל, שמה חופן נדיב בכיס ומרגע זה ועד שנחזור לרכב, היא לא תקפח אף קבצן…כל אחד יזכה לקבל ממנה מטבע. אם נשאר לה עודף מהקניות היא תחלק גם אותו. אהובה שלי.
אבל אני מודה שבכל פעם זה מעורר אצלי קרב בין רגשות מעורבים מאד. מצד אחד הקפיטליסט שבי מתרעם. למה אני עובד קשה והרבה ולוקח סיכונים עסקיים כדי ליזום ולהתפרנס וההוא שממול מחכה לנדבה? שילך לעבוד!
ואז קם הסוציאליסט שבי וזועק: מי אתה שתמתח ביקורת?! איפה מידת הרחמים שלך? ומתחיל לסנגר ולתת לי מליון סיבות (הגיוניות…) למה זה שמולי לא יכול. החל ממחלות וכלה בביש מזל.
אני לא יודע עד היום לענות בכנות על השאלה אם נכון לתת – או נכון יותר להתעלם. הרי אין לאף אחד בשבריר השניה מול הקבצן את היכולת להחליט אם מגיע לו או שהוא שרלטן. טוב שבמסורת היהודית אין בכלל ספק. צריך לתת. צדקה היא ערך סוציאלי מובנה וחשוב. השאלה עד כמה רחוק הולכים עם זה? גם כאן היהדות ידעה לשים את הגבול. לא להגזים גם במתן צדקה. הכל בפרופורציה.
אני רחוק מלהיות צדיק. (צדיקים אמיתיים לא מחזיקים אוסף פורנו ענק ב HD כמו שיש אצלי…) . אז בחרתי בדרך האמצע. לא מסתובב עם כיס תפוח מטבעות כמו זוגתי…. מחזיק כמה מטבעות בודדים ומחלק אותם באופן אקראי. לפעמים נותן לזה…לפעמים לאחר.
ואני מסתכל סביבי ורואה שרוב האנשים חולפים על פני הקבצנים כאילו היו שקופים. ואולי באמת הם כאלו עבורם.
צעירונת חכמה אמרה לי פעם משפט שנחרת עמוק במוחי: "כשהארנק מלא – הלב ריק".