המשולש הלוהט

הפעם הראשונה בחיי שטעמתי פיצה היתה כשהייתי זאטוט רעב בתחילת שנות השבעים. עד אז, תפריט הג'אנק פוד שלי כלל פלאפל וגם סביח. אצל סביח המקורי- האיש והאגדה הרמת גנית.
באחד הימים, בשעת אחר צהריים, יצאתי עם אמא מבנין קופת החולים המרכזית ברמת גן אחרי שאספה משהו מבית המרקחת הענק וההומה שהיה (ועודנו…) שם.
בדרך כלל כשהיינו באיזור הזה של העיר אמא נהגה להמשיך איתי לכיכר אורדע הסמוכה ויחד היינו אוכלים פלאפל. אבל הפעם, אמא הביטה אל מעבר לכביש, וראתה מזנון חדש שלא היה שם קודם. שלט צהוב עם איורי גורדי שחקים נשא את השם "פיצה ברודווי".
בוא, היא אמרה, נלך לראות מה זה. נאכל משהו חדש.
ושם נגסתי לראשונה במשולש בצק מוזר, לוהט ואדמדם שבמרכזו התנוסס זית שחור. עם כל ביס נדבק לי לשיניים שובל של גבינה מותכת, כמו מסטיק. זו היתה אהבה מביס ראשון. הטעם המתקתק-חמצמץ-מלוח-חריף כבש אותי.
ומאז התמכרתי. לפחות אחת לשבוע הייתי נוסע באוטובוס עם אמא או עם אחותי הגדולה, לפיצריה הזו, להשביע את תאוותי למשולש הלוהט.
השנים חלפו, בעיר נפתחו פיצריות רבות שפקדתי והתפקדתי בהן. חלקן טובות וחלקן איומות. אבל התשוקה לפיצה לא פחתה.
קצת לפני הגיוס גיליתי מסעדה איטלקית קטנה שהפכה לביתי השני. היא שכנה באיזור קריית שאול- במקום שבו שוכנת היום מסעדת 206 דגים. במשך שנים, עד שנסגרה הייתי בן בית במקום, פותח שולחן עם חברים וזולל את הפיצה שלהם, שכל כך אהבתי.
בתקופת הצבא הפכתי למומחה בהכנת פיצה על פיתה. לקחתי פיתה, חתכתי אותה לרוחב ויצרתי שתי תחתיות. בהתחלה הסתפקתי ברוטב פשוט שכלל רסק עגבניות, מעט שום וקמצוץ אורגנו. מעל גירדתי גבינה צהובה פשוטה. וזה היה טעים מאד- למרבה ההפתעה.
אחר כך השתפרתי. למדתי להכין בצק שמרים, ושכללתי את רוטב העגבניות שעכשיו היה עשוי מעגבניות בשלות ללא רסק. מידי פעם ערכתי נסיונות ושיפרתי אותו עד שהגעתי לנוסחא מנצחת. גם תמהיל הגבינות השתבח.
אחותי, שבאותה עת היתה סטודנטית ואמא טריה היתה חוזרת בלילות מהלימודים, ומאושרת לגלות שאני בבית ובתנור הקטן נאפה מגש של פיצה…
בדייט הרשמי הראשון שלי עם החטובה, הלכנו לסרט. הסתבר שגם היא פריקית של פיצות. לפני הסרט הלכנו לפיצריה רימיני שהיתה אז בחיפה. היו להם מגשי פיצה ענקיים שאותם חתכו לריבועים. פיצה מרובעת. פריכה וטעימה.
אימצנו את המקום הזה ולפחות פעמיים בשבוע היינו מגיעים לנגוס בריבוע פיצה. כשהיינו רעבים עוד יותר, עלינו לקומה השניה של הפיצריה- שם שכנה המסעדה שלהם ובה הגישו פיצות אישיות גדולות יותר…
בשנות הנישואין הראשונות שלנו שגעון הפיצה שלנו בא לידי ביטוי בנסיעות ספונטניות באמצע הלילה או לפנות בוקר ליפו- למאפיית אבולעפיה, שם טרפנו פיצות לוהטות שיצאו אך לפני רגע מהטאבון.
בכל פעם שעברנו דירה- המשימה הראשונה שלנו היתה לאסוף את כל הפליירים ולראות איזה פיצריות בסביבה קיימות…ממי אפשר להזמין ולמי כדאי ללכת.
כל הזמן. גם עכשיו, לפחות אחת לשבוע אנחנו קופצים לפיצריה השכונתית לזלילה חפוזה של סלייס או שניים. או שלושה… וזה עוד בלי לכלול את הפיצות שהחטובה מכינה בבית. פיצות מושלמות מגבינות מיוחדות ומסוגים שונים של בצק.
יש לי העדפות ברורות לפיצה שלי. אני אוהב פיצה דקה. כמה שיותר דקה וכמה שיותר קריספית. כמו נייר. ואני שונא תוספות. הפיצה שלי צריכה להיות פיצה נטו. בצק, עגבניות וגבינה. שום ירקות, שום סטיות קולינריות.
אני מתעב את מה שהאמריקאים עשו לפיצה מאז היגרה אליהם. מוטציה גועלית של פיצות עבות, תועפות של תוספות שונות ומשונות. והכל בשם האקסטרות..הפרימיום…..בעעעע.
עם השנים התגבשה רשימת מסעדות ופיצריות איכותית. כל אחת שונה מרעותה- וכולן טעימות לנו. אנחנו מקפידים לבקרן ברוטציה.
פיצה מופלאה אכלתי בשנה שעברה ברומא איטליה. הגענו לאחת הפיצריות הותיקות והנחשבות – פיצריה CORALLO. פיצה נהדרת. דקיקה. שוליה פריכים-שרופים. רוטב עגבניות נקי ופשוט. שפע מוצרלה וזהו. גן עדן. אני כבר רוצה לחזור לאיטליה רק בגללה.
מה יש במאכל הפשוט הזה שכל כך ממכר? אני לא יודע. אבל הוא הפך לברירת המחדל מרצון שלנו. המאכל הזוגי שלנו שמגלם בתוכו מערכת יחסים וחוויות. לא פעם בשעות הערב אנחנו יושבים בכיף על קפה. המקרר מפוצץ באוכל טעים. מחליפים בינינו מבט ואומרים ביחד "בא לך פיצה"?…