המזכירה שלא שכחתי

לפני שנים רבות , עוד טרם הקמתי את החברה שלי, מילאתי תפקיד בכיר בחברת היי טק בינלאומית.
כשנדרשתי לגייס לי מזכירה, פנה אלי מנכ"ל החברה , והמתיק איתי סוד.

"שמע" הוא אמר. "אני צריך את עזרתך".
זה משפט שתמיד נשמע לי רע.
"לפני שאתה מגייס מזכירה" המשיך הביג בוס, "אני רוצה שתשקול לקחת את רינה ממחלקת המכירות כמזכירתך".
"למה? " שאלתי, למרות שכבר תיארתי לעצמי מה התשובה.
"תראה" נבוך המנכ"ל , "במכירות צריך, אתה יודע, מישהי שנראית קצת יותר אה…יצוגית ואסתטית מאשר רינה". הוא נאנח והמשיך "הלקוחות לא מרגישים בנוח בחברתה ואני לא רוצה לפטר אותה, היא עובדת כאן הרבה שנים, אז חשבתי שאולי תנסה אותה אצלך. אם אתה לא מסכים, אז אפטר אותה עוד היום".
וואו. איזה ניסוח דיפלומטי.

רינה הנ"ל היא אחת הנשים היותר כעורות שמסתובבות על הפלאנטה.
ביום טוב היא נראית כמו רמי פורטיס עם תסמונת דאון.
מילא הכיעור, אני בלאו הכי לא מתכנן לזיין את המזכירה שלי- אז מה אכפת לי. אבל…

רינה היתה רווקה מתוסכלת ומרירה בסוף שנות ה 30 לחייה. נטולת מערכות יחסים עם גברים , שונאת את עצמה ושונאת את העולם. היא התנהגה כמי שסובלת מתסמונת קדם וסתית קבועה ויומיומית.
היא הרוויחה ביושר מוניטין שלילי של קוטרית בלתי נלאית. רינה נהגה לקטר על כל נושא שבעולם. החל ממזג האוויר וכלה בצבע המרצפות במסדרון.
במשך שנים השתדלתי לעלות למשרדי מאגף אחר של הבניין בכדי לעקוף את מחלקת המכירות ולא להתקל בפרצופה הדוחה שמעכיר את כל היום.

מה אגיד. הסכמתי לקבל אותה. כנראה שמתחת לבחור הציני שאני, מסתתר צדיק רחום. או טיפש מוחלט.
ועכשיו הפרצוף הזה הולך ללוות אותי מבוקר ועד ערב.

יום העבודה הראשון שלה אצלי היה שגרתי.
רינה נכנסה בשמונה בבוקר למשרד, פרצופה זועף, הניחה בחבטה את תיק היד שלה על השולחן והכריזה בקול : "איזה יום מנחוס היום ! "
אל תתרגשו. זו ברכת הבוקר טוב שלה כבר עשר שנים.

החלטתי לנסות לשבור את הקרח. ניגשתי לרינה בחיוך ושאלתי מה כל כך מנחוס היום.
רינה הרימה את ראשה והביטה בי. היא הרכיבה משקפיים שעדשותיהם היו למעשה זכוכית מגדלת ושיוו לעיניה מראה מפלצתי.
"החיים ! החיים מנחוסים" נבחה לעברי.
השתדלתי להתיק ממנה את מבטי.
תמיד אומרים לאנשים היזהרו בחלומותיכם – שלא יתגשמו? אז אני יכול לומר שהמשפט הזה צודק.
עוד מאז הייתי נער, ופינטזתי על הקריירה המקצועית שלי, איחלתי לעצמי, שכשאהיה גדול, אעבוד בתפקיד בכיר, והמזכירה שלי תסתובב במשרד עם חולצות נדיבות מחשוף ובלי חזיה.

חברות וחברים. החלום הזה התגשם. ובגדול.
רינה מעולם לא לבשה חזיה. היא נהגה ללבוש חולצות כפתורים ולהשאיר את שלושת הכפתורים העליונים פתוחים.
בכל תנועה שהיא עשתה, בכל כיפוף קל לעברי, נחשף מולי זוג שדיים מכוער. לא היתה ולו פיסת בד קטנה שתסתיר את המחזה הנורא.
מסביב לפטמותיה צמחה פלומת שיער שחור ומקורזל.
החלום התגשם. בדמות סיוט.

רינה שנאה את עבודתה. לא בגללי. היא שנאה כל דבר.
מעבר למחיצה שהפרידה בינינו יכולתי לשמוע אותה במהלך היום חובטת בשולחנה בעצבים. ללא סיבה. סתם מתסכול.
אנשים שבאו אלי לפגישה, היו נכנסים למשרדי ומביטים בי כלא מאמינים. היא נהגה לנבוח על כל מי שהסתובב באיזור, עד שאנשים פחדו להגיע אלי.
וזה דווקא היה טוב…..כמות זייני השכל שנהגו לפקוד את משרדי פחתה משמעותית והגבירה את תפוקת העבודה שלי באופן דרמטי.

המפעל שלנו נהג לשלוח עבודות אריזה שונות לביצוע במוסד לשיקום מפגרים. יום אחד שלחתי לשם את רינה, לטפל בעניין מסויים.
רינה חזרה כעבור שעה נסערת וסמוקת פנים.
"אל תשאל מה קרה לי" אמרה.
"בזמן שהייתי שם, היה ביקור של המפקחת ממשרד הבריאות. אני עמדתי בצד וחיכיתי שיכינו לי את החומר".
היא שתקה לרגע והמשיכה. "ואז, המפקחת ניגשה אלי, ליטפה לי את הראש ושאלה אותי כמה זמן אני במוסד, ולמה אני לא יושבת עם כל הקבוצה".
רינה נעצה בי את עיני זכוכית המגדלת שלה ואמרה: "שמע, המפקחת הזו ממש דפוקה! איך היא לא יודעת להבדיל ביני לבינם?"
הסתכלתי אליה וחייכתי " רינה, הרי אמרת הבוקר שהיום יום נאחס, לא?"