יצא לי משו משו

החיים לא היו טובים לדנינו. הוא בסך הכל בן 50 פלוס ונראה מבוגר לפחות בעשור מגילו. כפוף, חסר שיניים וקצת מחופף שכלית.
האגדה מספרת שהוא עבר מחלה או טראומה לפני משהו כמו שלושים שנה ומאז הוא כזה.
עד הטראומה, מספרים יודעי הרכיל, הוא היה גבר נורמלי, מסודר, עם אשה וילדים. אבל אחרי הטראומה משהו השתבש לו במח, אשתו עזבה עם הילדים והוא נשאר לבד. בלי עבודה, בלי משפחה, עם בורג חסר בראש וקצבת ביטוח לאומי.
דנינו גר בשנים האחרונות בשכירות בדירת שיכון קטנה, דלת מול הדלת של חמותי. ומשם היכרותנו.
הוא חי לבד. אחת לאיזה זמן מגיע מי מילדיו לבקר, לראות שהוא בסדר, להשאיר קצת כסף.
עם זאת, דנינו ניחן במתנת אל יחודית. הבישול. האיש מבשל ברמת מסעדה עם כוכב מישלן.
הוא מעביר את כל יומו במטבח. קוצץ, חותך, מאדה, מטגן ומבשל. בכל שעה משעות היום עולים ממטבחו ריחות מגרים של מיני תבשילים. אבל צחוק הגורל הוא שמעט מאד אנשים זוכים להנות ממטעמיו. להיחשף לאור הגנוז הזה. הוא מבשל בעיקר לעצמו. אין אורחים ומכרים שבאים לפקוד את שולחנו. הוא בודד במרבית הזמן. הוא והסירים.
מידי יום הוא נוקש בדלת שכנתו- חמותי, נכנס בתחתוני בוקסר וגופיה לבנה, מחייך ואומר את משפט הפתיחה הקבוע, בקולו המשתנק : "יצא לי….משו משו ! " וממשיך – "עשיתי קצי-צ-ות …משו משו…..שמתי מלא כוסברה, ושום, ופטרוזיליה..וגם ..וגם…וגם….עשר תבלינים! "….והוא מתחיל לפרט אותם אחד אחד בתשוקה שלא יודעת שובע תוך שהוא מונה אותם באצבעותיו.
והוא נעלם לרגע, ואז חוזר, זורח כולו, עם צלחת מהבילה ועליה תבשיל ריחני. וזה לא משנה מה יש שם. קציצות, ממולאים, עוף או דגים. הטעם פשוט מעלף. האיש האומלל והעילג הזה מצליח להוציא מתחת ידיו מנות אוכל נהדרות וטעימות. הכל בהן מאוזן, התיבול, המינון הנכון בין המרכיבים. מופלא. אמן אמיתי ששם בכיס הקטן רבים מהשפים הנפוחים והפלצניים שצרובים בתודעתנו.
איך אמר לי פעם איש חכם: אלוהים נותן לכל אחד את האגוזים שלו.