כל הזמן שבעולם

מי שמכיר אותי, גם אישית וגם מהפוסטים, יודע שקשה להוציא אותי מהכלים. אני קר רוח וסבלני מאד. מאד. ולכן, גם כשכבר מצליחים להרגיז אותי, התגובות שלי הן…. עזבו, ניתן לפוסט לספר.
אחת החוויות היותר מעצבנות בחייו של נהג היא חיפוש חניה. הסיבובים האינסופיים בסמטאות צפופות, כשהעיניים תרות אחר כל פיסת שפת מדרכה פנויה. ולעיתים, הישועה מבליחה, ואתה מבחין ברכב חונה, נהג/ת בתוכו, ועומד לצאת. וואו. הגאולה בפתח.
ואז, מסיבה לא ברורה, הנהג/ת שרואים שמישהו ממתין להם, מגלים לפתע את מרחבי הזמן האינסופי. הם עסוקים. למרוט שיערות מהאף, לטעום שעוות אוזניים, או לעדכן מערכת הפעלה בנייד.
ואתה מחכה, בסבלנות, לצפצף אני לא מצפצף אף פעם , עוד דקה, ועוד חמש. וכלום.
הנהג/ת עדיין ברכב, סופרים את קיסמי השיניים שמצאו בתא הכפפות.
אז השבוע, נקלעתי לסיטואציה הזו. המתנתי בסבלנות. בחיי. עשר דקות תמימות.
והבנזונה שבאוטו המונע (!) עדיין שם. רואה שאני ממתין, ולא טורח להזדרז. אני אישית אגב, כשאני רואה שמישהו ממתין לחניה שאני מפנה, יוצא ממנה במהירות, גם אם יש לי עדיין משהו לעשות. לעיתים אני עוצר אחרי 100 מטר בתחנת אוטובוס או שפת כביש פנויה, כדי לעשות משהו שהיה עלול לעכב את מי שהמתין לחניה שפיניתי. אבל זה אני.
בקיצור, אני מתייבש והאיש עסוק. אז התקדמתי קצת עם האוטו, כך שחסמתי את הרכב שלו (הוא חנה בניצב למדרכה) , פתחתי מכסה מנוע ויצאתי מהרכב. הרמתי את מכסה המנוע, הצמדתי טלפון לאוזני, והתחלתי לפברק שיחה, בעודי מציץ בפנים מודאגות לתוך המנוע.
הנהג החונה זינק מרכבו כאילו נורה מתותח. "הלו! תן לי לצאת, אתה לא רואה שאני יוצא?!".
עשיתי תנועה עם היד של "רגע…אני בטלפון".. וצעקתי לתוך הטלפון הכבוי- "מה זה?? שעתיים לחילוץ?! אני חייב שתגיעו עכשיו!!".
"מה שעתיים מה?!" צרח הנהג החונה "אני חייב לצאת!".
סימנתי לו עם היד תנועת חוסר אונים בעודי אומר לנציג השירות המדומיין שמעבר ל'קו' – "טוב, טוב, אולי זה הקודן, אמתין עוד חמש דקות".
חייכתי במבוכה מעושה לנהג. "אני מצטער, אמרו לי לנסות להניע עוד חמש דקות. סליחה".
"בוא נדחוף את האוטו" נשף הנהג בזעם.
"אי אפשר" עניתי, "הכל פה אלקטרוני, גם הגיר וגם האמברקס נעולים". סגרתי בחבטה את מכסה המנוע, התנצלתי שוב בחיוך, ונכנסתי לרכב. הוא נשאר לעמוד בחוץ, ממלמל לעצמו "כוסססאמממו….הוא לא נורמלי! איזה באסה!" וחובט בירכיו בתסכול.
כעבור חמש דקות הנעתי את האוטו, זזתי מעט אחורה, הוא יצא, ואני נכנסתי.