דוקטור, דוקטור

אחת לאיזה זמן אני מגיע לרופאת המשפחה שלי. ואז מתחיל משחק התפקידים.

לא, זה לא מה שאתם חושבים. אני לא מזמין אותה אל מאחורי הפרגוד ומבקש ממנה להתפשט, בעודי אוחז במברשת נוצות ואבקת אינסטנט פודינג וניל. אופס, סליחה זה מפנטזיה אחרת. נחזור לסיפור…

הרופאה שלי היא קשישה חביבה ויסודית, ולא פעם יש לי הרגשה שאני משמש כפסיכולוג שלה.

קבלו סצינה שכיחה למדי. אני מגיע לקופת החולים לצורך כלשהו. נכנס לרופאה. היא רואה אותי ועיניה מאירות. חיוך גדול ממלא את פניה. "טזוטה! כמה טוב שבאת!"

אני משיב ברכה, מתיישב, ובטרם הספקתי לומר מילה, הרופאה פוצחת במונולוג. שופכת בפני את כל שעל ליבה. צרות בעבודה, בעיות עם כלתה או הילדים, חלומות, תסכולים, ואפילו, רחמנא ליצלן, בעיות עיכול ומכאובי גוף שונים ומשונים שיש לה, מלווים בהדגמות על האיבר הכואב. "אתה מבין אותי" היא אומרת. "כל היום נכנסים אלי אנשים, אבל איתך אני יכולה לדבר".

ובמקום להסביר למה אני הגעתי, ומה הבעיה שלי, אני מוצא עצמי מייעץ לה. מקשיב, מנתח, עד שאני כבר משוכנע שאני הרופא והיא הפציינטית. פעם אפילו הצעתי והדגמתי לה תרגיל יעיל לכאבי גב.

ורק אז, אחרי שהיא סיימה לשפוך את כל הצד שלה, היא נשענת אחורה בכסא ואומרת, "נו, אז במה אני יכולה לעזור לך?"

ואני? כבר שכחתי למה באתי.