ערב עירוני

במסגרת השינויים הטקטוניים שעברתי ועדיין עובר בחיי, חזרתי לעיר הולדתי, לאחר כמעט שלושה עשורים שגרתי בערים אחרות.

לא די בכך שחזרתי לעיר מגורי, יצא שהדירה שקניתי, שהיתה היחידה שהתחברתי אליה, נמצאת לא רק בשכונת הולדתי, אלא גם ברדיוס של 200 מטר מהבית שבו נולדתי. סוג של פאזל שבכלל לא תכננתי להרכיב.

וכך יוצא, שאת ההליכות שלי בערב, אני עושה באותם רחובות וסמטאות שבהן נהגתי לצעוד בילדותי ונעורי. הרחובות קיימים פיזית, אבל שונים. חלק גדול מהבנינים כבר אחרים. פרויקטי תמ"א של פינוי בינוי הפכו את הבתים הצנועים, בני שתיים או שלוש קומות, עם חצרות מרווחות בהן נהגנו לשחק, לרבי קומות, ואת החצר המשותפת לדירות גן. אבל לא הכל נמחק. חלק מהבנינים הישנים עודם שם. שחוקים, אבל עמוסי זכרונות.

ובאחד מטיולי הערב שלי, במסלול לא מתוכנן, מצאתי עצמי ברחוב של בית הורי. הבנין עדיין שם. וממש מולו, בית קטן בן שתי קומות, לצד מדרכה רחבה. לבית הקטן הזה יש פינה חשובה מאד בנשמתי.

בבית הזה היתה גרה איריס. החברה הראשונה שלי. כבר בכיתה א. הילדה המתוקה והיפהפיה שבה התאהבתי, על אמת, עוד לפני שידעתי מה זה להתאהב.

איתה החזקתי ידיים, לראשונה בחיי. לתוך עיניה צללתי, ובהיסוס רב גם העברתי יד בשיערה הבלונדיני.

על המדרכה הזו בילינו יחד ערבים רבים עד שהחשיך, וקריאות האמהות שלנו מחלון הבית, הורו לנו לחזור, ונפרדנו בעצב, עד המפגש בכיתה, למחרת בבוקר…

שעת ערב מאוחרת. עשרות שנים חלפו, ואני עומד על אותה המדרכה, מול הכניסה לביתה, שכבר שנים רבות גרים בו אנשים אחרים. מביט בדלת, ומקבל פלאשבק. אני שוב ילד, והנה, היא יוצאת אלי, ושנינו מתיישבים כמו אז, על שפת המדרכה.

אז ישבתי על שפת המדרכה. לבדי. דקות ארוכות. מביט שמאלה, אל חלון בית הורי. ומצפה שעוד רגע, אמא פותחת את החלון וקוראת לי לחזור, כי ארוחת הערב כבר על השולחן.

אבל אף חלון לא נפתח. ואמא מזמן לא בעולם. וגם אהובתי כבר לא.

קמתי, נשמתי עמוק והמשכתי את מסלול ההליכה, בנתיב שיציף את הזכרונות הבאים.