הסוכן

לילי היתה שחומה, יפה ומלאת חיים. אבל במבט מקרוב, עינייה נראו כבויות.
חייל משוחרר, והתקופה היא אמצע שנות השמונים. התחלתי לעבוד במחסן של יבואן גאדג'טים אופנתיים לאותה התקופה. עטי יוקרה, מציתים ממותגים, שעונים.
לילי ישבה בלובי, מאחורי דלפק, היא פקידת הקבלה, ואני, עובד המחסן, חלפתי אינספור פעמים ביום ליד העמדה, עם עגלות עמוסות סחורה. מטבע הדברים, נהגתי לעצור אצלה מידי פעם והתחלנו לפטפט ולפלרטט. היא היתה מבוגרת ממני בעשור, ואהבה לקנטר אותי – "אני יכולה להיות אמא שלך" ואני בתגובה עקצתי – "את לא הטעם שלי…את כהה ואני אוהב בהירות..".

מידי יום, היו מגיעים למחסן שלי סוכני המכירות, לקחת סחורה ולצאת לשטח. טיפוסים שונים ומשונים. תמיד ממהרים, תמיד לחוצים. ביניהם בלט סוכן אחד, מבוגר מכולם. אריק. גבר מרשים באמצע שנות החמישים לחייו, מחויט, זקנקן כסוף מטופח, משאיר אחריו שובל בושם יוקרתי.

הוא היה פחות לחוץ, נינוח, הסתלבט על הקולגות הלחוצים מסביבו, בעודו שותה איתי קפה ושנינו מרכלים על דמויות שונות בעסק.
עם הזמן, לילי ואני התקרבנו. אני פינקתי אותה בשוקולדים על בסיס יומי והיא גמלה לי באצבעות קסם, בעיסוי צוואר, שכמות וכתפיים כואבות אחרי פריקת סחורה. שיחותינו הפכו להיות יותר עמוקות. אני סיפרתי לה על אשתי לעתיד והחתונה הצפויה, והיא, סיפרה לי על המגבלה שהפריעה לה ליצור קשר זוגי. לילי סבלה מבעיה מולדת. רגל אחת שלה היתה קצרה וגרמה לצליעה.
גברים רבים התחילו איתה, בעודה יושבת מאחורי הדלפק. אשה יפה, אי אפשר להתעלם. אולם כשהיתה קמה, וצולעת לעברם, הם התפוגגו כבלון שמאבד את האוויר. עצוב. שטחי.
לילי גרה בדירה שכורה לא רחוק מהבית שלי. וכך יצא שמידי פעם, הייתי קופץ אליה לקפה או לכוס יין, שעה קלה של קשקושים וממשיך בדרכי.
באחד הערבים, ישבנו על הספה ולילי אמרה "אני רוצה לשתף אותך בסוד הגדול שלי".
הבטתי בה בסקרנות והיא המשיכה. "כמעט עשר שנים, אני המאהבת של אריק, הסוכן".
הקשבתי בריכוז.
"יומיים קבועים בשבוע, הוא בא אלי בערב, ונשאר למספר שעות. ואלו השעות המאושרות שלי. אני מרגישה שאני אשה. אני לא מרגישה לבד"
"הוא לפחות נשאר ללון?" שאלתי.
"לא, הוא חוזר הביתה, לאשתו, למשפחה. אנחנו תמיד כאן. הוא לא מוכן לצאת איתי החוצה. גם כי הוא פוחד שיראו אותנו יחד, וגם, בגלל…" חייכה בעצב והצביעה על הרגל.
"לילי, ומה הלאה? יש לזה עתיד?".
"אין" ענתה. "אבל זה כל מה שיש לי. הוא עולמי. כשהוא כאן אני שוכחת מהנכות, אני נהנית מסקס, אני מרגישה נחשקת. קח את זה ממני, ואיבדתי את הטעם לחיות. אני לא יודעת איך אוכל בלי הקשר הזה. אני יודעת שזה מוגבל, לימים קבועים ולשעות, אבל אלו עדיין יחסים".
נשמתי. הבנתי אותה. לפעמים צריך לקבל ולחיות עם מה שיש. את ההווה. ההשלמה שלה עם זה, פתרה את חידת עינייה הכבויות.
"ואיך הוא רואה את זה? גם הוא מתייחס לזה כמוך, או שמבחינתו זה רק סקס?" שאלתי, אולי בחוסר טאקט.
"אני לא יודעת" ענתה. "באמת לא יודעת".
ראיתי שהיא דומעת. שלחתי יד לעברה, והיא התכרבלה על חזי. חיבקתי אותה וליטפתי את גבה. שעה ארוכה התחבקנו ושתקנו.
התקרבנו עוד יותר לאחר אותו ערב. המשכתי לעבוד בעסק עוד מספר חודשים ועזבתי. התחתנתי, התחלתי עבודה חדשה, בניתי חיים. שמרתי עם לילי על קשר טלפוני, אבל כמנהג החיים ובעולם של טלפון קווי בלבד, נטול אפשרויות מסרים מידיים, הקשר דעך. החיים זרמו, הזמן רץ.
בוקר אחד, עם הקפה, אני מעיין בעיתון ופרצוף מוכר ניבט אלי בתמונה משובצת במרכז העמוד. אריק. סוכן המכירות.
והכותרת הגדולה:  "סוכן מכירות נרצח במהלך שוד אלים".
התקשרתי למקום העבודה הקודם. לילי כבר לא שם. עזבה.