לי כל גל נושא מזכרת

תחילת שנות ה 80. אני חייל בסדיר. רינת היתה קצינה בקבע, בת 30 פלוס, נשואה, אמא לילד. אנרגטית, חמודה ומלאת חן. שירתנו יחד באותו הבסיס. והתחברנו. כימיה. בכל יום היא קפצה אלי למשרד, אני ביקרתי אותה במשרדה, צחוקים, פינוקים קטנים.

תשומת הלב שלי היתה נתונה לחיילת אחרת, שגרה בסמוך לביתה של רינת ושובצה בבסיס לא מזמן, והתיידדנו. בילינו לילות, ושעות בשיחות נפש. נהניתי מכל שניה איתה, אבל עדיין לא דמיינתי, ששלוש שנים לאחר מכן, היא תהיה אשתי האהובה.

רינת פלירטטה איתי. לא התייחסתי לזה ברצינות. אני חלש בקליטת סיגנלים מנשים.

באחד הימים, רינת הגיעה מחוייכת. "תבוא אלי הערב", אמרה, "נשמע מוסיקה, נשתה משהו".

קיבלתי את ההזמנה בכיף. מה אכפת לי. במקום לנסוע שעתיים הביתה, אבלה אצלה ואחזור לישון בבסיס. הגעתי בשעת ערב מאוחרת לכתובת שמסרה לי. היא פתחה את הדלת וחיבקה אותי. הייתי בטוח שבבית אפגוש את בעלה, את הילד. אבל הבית היה ריק.

"איפה בעלך?" שאלתי. "הוא עובד משמרת לילה" ענתה, "והילד ישן בחדר שלו…".

הופתעתי. הרגשתי מוזר וחוסר נוחות, אבל זרמתי. רינת הובילה אותי לפוף ענק שהיה על השטיח. התיישבתי, יותר נכון טבעתי בתוכו. רינת מזגה לשנינו מלוא הכוס פינה קולדה, ושתינו לחיים.

היא הניחה על הפטיפון תקליט, עימעמה את האור, וצלילי "הצד האפל של הירח" של פינק פלויד התנגנו בחדר. "אני יודעת שאתה חולה עליהם" חייכה ושקעה לצידי לתוך הפוף. קרוב. במשך דקות ארוכות עצמנו עיניים והתמכרנו למוסיקה. חום גופה הצמוד אלי היה נעים, וריח הבושם סיחרר אותי. היה לי טוב.

"התקליט הזה כל כך מרגש אותי" לחשה, "תראה איזה דפיקות לב יש לי". אחזה בכף ידי והניחה אותה על השד השמאלי שלה. לא צפיתי את זה.

בבת אחת, המח הרובוטי שלי ניתק עצמו מסטטוס "כיף" ונכנס לסטטוס "כוננות".

מצד אחד, כף ידי מונחת על השד שלה. ברפלקס המיידי, אצבעותי לפתו את השד בעיסוי עדין, וזה היה כל רך ונעים למגע. מבעד לחולצה חשתי את פטמתה מתקשחת במרכז כף ידי.

מצד שני, בכל רגע יכולה להפתח הדלת ובעלה יכנס, כי בוטלה משמרת או משהו, או שהילד שלה יתעורר ויגיע. ואז מה אני עושה? ממש לא בא לי לחטוף מכות מבעל קנאי, גם אם לגברת יש דייסון בואגינה.

מה לעזאזל אני עושה עכשיו? היא מתכרבלת בין זרועותי ואני כבר מבין לאן זה הולך.

וכמו תמיד אצלי. הרציונל מנצח את הרגש. הדפתי אותה בעדינות, נשקתי על ראשה ואמרתי, "את נשואה. לא טוב לי עם זה". והלכתי.

צעדתי ברחוב הצר מביתה לכביש, ובמרפסת בקומה הנמוכה, בבית הסמוך, עומדת ומשקיפה ידידתי החיילת, אשתי העתידית. היא חייכה אלי חיוך רחב שאומר "אני יודעת בדיוק מאיפה באת", ועשתה לי עם האצבע "נו-נו-נו!". הפרחתי לה נשיקה באוויר והמשכתי.

****************************

אז כן, חזרתי. ואני מקווה לכתוב פה באותו הקצב כמו בעבר.

בהזדמנות הקרובה אספר מדוע נעלמתי, מה קרה מאז, ומדוע חזרתי.

שאלות, הערות ויצירת קשר- רק במייל הזה:

tazuta@gmail.com