פוטו רומן

אני שייך לדור שיש לו כבוד לתמונה. גם כשאני מצלם במשך היום אינספור תמונות בסמארטפון שלי, זה לא טריוויאלי בשבילי.
כשאני הייתי ילד, בסוף שנות השישים- תחילת השבעים, צילום לא היה מובן מאליו. לא רק שלא לכולם היתה מצלמה, אביזר יקר ערך, אלא הגישה לעצם פעולת הצילום, היתה משהו שנשמר לאירועים מיוחדים.
לנו היתה מצלמה בבית. דגם של קודאק משנות החמישים, מצלמת קופסא מרובעת וקטנה, ללא עינית. המצלמה הזו מונחת היום על המדף בחדר עבודתי ומזכירה לי רגעי ילדות שהונצחו בה. מצאתי וצירפתי לפוסט תמונה של הדגם הזה.
המצלמה היתה מוגבלת לגליל פילם של 12 תמונות, ולכן כל תמונה שהונצחה בה היתה מלאכת מחשבת של בימוי, מיקום, לבוש, תסרוקת ומה לא.
וכשהפילם במצלמה מיצה את 12 התמונות, אבא היה פותח את המצלמה בחדר חשוך, כדי שהפילם לא "יישרף", מגלגל בעדינות ושולף החוצה, לקופסת מתכת קטנה ואטומה שהיתה נמסרת לחנות הצילום השכונתית, לצרכי פיתוח. אסור היה לגעת בפילם בידיים, אסור היה לו להיחשף לאור.
תהליך פיתוח התמונות ארך ימים ארוכים. בין שבוע לשבועיים. החנות היתה שולחת את הפילם לחברה, החברה היתה מפתחת ומחזירה לחנות, והמשפחה ציפתה בסקרנות לרגע בו אמא תשוב מחנות הצילום עם מעטפה ובה התמונות.
ובהתרגשות רבה התמונות היו עוברות מיד ליד. קסם.
בהזדמנויות חגיגיות באמת, כמו אירוע משפחתי או חג, כל המשפחה הקטנה, הורי, אחותי ואני היינו מתלבשים במיטב בגדינו, אמא התאפרה וענדה לצווארה שרשרת זהב וכולנו פסענו לחנות הצילום, על מנת שהצלם יעשה לנו אלבום.
ואיזה טקס זה היה.
הצלם היה סוגר את החנות לכבודנו, נועל ושם שלט "תיכף אשוב". ואז עברנו איתו לקודש הקודשים, החלק האחורי של החנות, שם היה הסטודיו. חלל סגור, אפלולי, עמודי תאורה פזורים, וילון גדול וחגיגי על הקיר, משמש כתפאורת רקע.
ותמיד היה שם ריח מוזר. של חומרים כימיים. אולי הפילם, אולי חומרי פיתוח.
הצלם היה מעמיד את המשפחה, מכוון את הזויות, מדליק את פנסי התאורה המסנוורים.
ואני התרגשתי, חשתי את הדופק שלי מאיץ. הצלם נעמד מולנו עם מצלמה מקצועית גדולה, כזו שמכניסים את הראש לתוכה, ומצלם תמונה או שתיים. אחר כך פוקד עלינו לשנות כיוון, או לעמוד בהרכבים שונים- רק אחותי ואני, רק אני ואמא, רק ההורים. ואז היה מצלם עוד מספר תמונות.
וכשזה הסתיים, יצאנו החוצה, מהסטודיו המנותק לרחוב המואר- כמו עברנו למימד אחר.
ושוב היתה אותה המתנה, לתמונות שיחזרו מהפיתוח.
כמה קסם היה בזה. כמה ריגוש, וכמה הכל הפך למיידי, טריוויאלי, חסר ייחוד. לא פלא שסף הריגוש האנושי עלה מאז.