הכי טעים בעולם

רחוב המסגר בשנות השבעים. רחוב שכולו אולמות אירועים. וכמה שאהבתי את האירועים המשפחתיים שהיינו מוזמנים אליהם אחת לכמה שבועות. פה חתונה, שם בר מצווה.
ביום האירוע, ההכנות היו מתחילות כבר בצהריים.
אווירת חג . אבא חזר מוקדם מהעבודה, אנחנו עשינו מקלחות מוקדמות, אמא היתה מוציאה את בגדי החג המגוהצים שלנו מהארון, וריח משכר של בושם או נפטלין היה ממלא את נחירי וגורם לי סחרחורת קלה של התרגשות.
ובערב, אמא בשמלה נוצצת, שפתון ורוד ועגילי ענק, יורדת איתנו במדרגות בזמן שאבא בחולצת "אתא" מכופתרת וכובע בארט עומד על שפת המדרכה ומנופף בידו למונית "ספיישל" מזדמנת.
וארבעתנו, כל המשפחה הקטנה היתה נדחסת למונית שתמיד, אבל תמיד היה בה ניחוח קל של דיזל.
המונית היתה מורידה אותנו בפתח האולם, שם פסענו בלובי קיטשי, עתיר צמחיית פלסטיק, ומרופד שטיחים אדומים שהוביל לאולם הגדול, מואר בתאורת חדרי ניתוח שהגיעה מנברשות ענק מופרכות וקירות מחופי מראות שהעצימו את התאורה עד כדי סינוור.
בפתח האולם, אז כמו היום, עמדו בעלי השמחה וקיבלו את פני האורחים בחביבות מזוייפת יותר או פחות תוך הצמדת נשיקות דביקות לפרצופי הילדים. כמה ששנאתי את זה. הדבר הראשון שתמיד עשיתי היה לרוץ לשירותים ולשטוף את הפנים מכל הסמארק הזה.
אבל כל זה היה שווה את הריגוש הקולינרי שציפיתי לו מהרגע שההזמנה לאירוע נחתה בביתנו.
לא, אז לא היה בופה קבלת פנים עם סושי, מוקפצים, קבבונים ובר אקטיבי.
התפריט היה פשוט וסגפני. קצת סלטים, מנה ראשונה ומנה עיקרית. הקינוח לרוב היה עוגת חנק כלשהי עם קפה דלוח.
ומושא תאוותי היתה המנה הראשונה, האחידה, הקלאסית שהוגשה בכל אירוע.
בורקס חם ברוטב פטריות.
מאפה עלים תעשייתי עתיר מרגרינה, ממולא בתפוחי אדמה סינתטיים, מוצף רוטב פטריות מפוצץ מאבקת מרק.
אלוהים! כמה שזה היה טעים לי. אכלתי אחד, ועוד אחד, ואמא שידעה שאני אוהב היתה מבקשת מהמלצר להביא עוד בורקס לילד הרעב…
גם עכשיו, עשרות שנים אחרי חולפת בגווי צמרמורת של עונג כשאני נזכר בטעם הבורקס הזה.
ומאז ועד היום אני מטורף על בורקס. הכי פשוט שיש עושה לי את העבודה. אני לא יכול לעבור ליד מאפיה או דוכן המאפים בסופר בלי לאסוף איזה בורקס או שניים. או ארבעים.