החלש תמיד צודק

לפני כמעט שש שנים פרסמתי פוסט על סלידתי המוחלטת ממחלת הפוליטיקלי קורקט שהשתלטה על השיח האנושי.
מכבסת המילים הארורה הזו, בעיקר מבית מדרשו של השמאל ה"ליברלי" וה"מתקדם" בעיניו, אינה מאפשרת שום דיון ראוי, ביקורת והתמודדות עם המציאות. היא מטשטשת, מעוותת ומטאטאת מתחת לשטיח בעיות אמת.
גרוע מכך- היא מייצרת תודעה שקרית המחלחלת לציבור שלם ומשפיעה בסופו של דבר על תפיסת המציאות והתמודדות עימה.
לא מפתיע, באם נזכור כי השמאל הליברלי מגיע מבית מדרשם של יוצרי האוטופיה הקומוניסטית והעיתון המופלא "פראבדה".

התפשטותו חסרת המעצורים של הפוליטיקלי קורקט ה"נאור" יצרה מוטציה נוספת, שהיא הצדקה אוטומטית של החלש, בכל תנאי, בלי שום קשר למעשיו וללא ציפיה או דרישה לאחריות אישית כלשהי מצידו. למעשיו כלפי עצמו או כלפי אחרים.
החלש יכול להיות חסר יוזמה, חסר רצון, נטול אחריות כלכלית, הוא יכול לערוף ראשים, להכות נשים, לכרות דגדגנים, לתלות הומואים ולהיות הגורם הבלעדי למצבו המחורבן- וזה לא ישנה דבר.
ה"חלש" בכלל לא צריך להיות חלש באמת. הוא רק צריך להיות "אחר".
החלש לא נמדד על פי עוצמה אלא על פי השתייכות וזהות. הוא רק צריך להיות במחנה המוגדר "חלש".
המוסלמי הוא אוטומטית ה"חלש". כן, גם דאעש.
החלש תמיד צודק, החזק תמיד אשם.
את החלש יש להבין, להכיל, לקבל. תרבותו של החלש, מטורפת ככל שתהיה- מוערכת, מתקבלת, אינה מבוקרת כלל. להיפך- תרבות ה"מגיע לי" מקבלת חיזוק והגנה מצידם של הליברלים הנאורים, שאוטומטית לוקחים על החזק את האשמה למצבו של החלש- גם אם אין שום קשר.
החלש יכול לאנוס כאוות נפשו, להשפיל נשים, למוכרן לעבדות ומה לא- ולא ישמע ציוץ קל מצידן של הפמיניסטיות המיליטנטיות שיודעות לזעוק ולהפוך עולמות על "החפצה" בכל פעם שמישהו מעלה תמונה חושפנית של אשה ו/או ביקורת תקשורתית בפה מלא על המצב הנורא. זה אסור. זה פוגע בחלש.
על החזק , גם אם הוא שפוי וצודק (אפילו חוקית ומשפטית…זה לא משנה) לספוג, ללכת לקראת, להניח ליריקות לפגוע בו, ולהתגאות בכך.

תופעת לוואי של המחלה הזו היא עוד מושג מטומטם של "האחר הוא אני". לכן יש לקבלו על כל שגיונותיו ולכבד את תרבותו. פסיכית ככל שתהיה, גם אם היא כוללת הכאה עצמית בראש עם גרזן (ע"ע שיעים).
ואני טוען- לא. האחר הוא לא אני!
האחר בא מתרבות אחרת, מעולם ערכים ומוסר שונה לגמרי.
יש לו מטרות אחרות, אמונות אחרות, שאיפות אחרות, חלומות אחרים, צרכים אחרים, תפיסת עולם אחרת. הצורך לקבוע "בכח" שהאחר הוא אני היא חוסר אחריות מטופש. זה גורם לנו לבחון ולשפוט את הצד השני באופן שגוי המבוסס על עולם הערכים שלנו. וזו טעות היסטורית שאנחנו משלמים ונשלם עליה לאורך דורות.
תרבויות אנושיות שונות זו מזו. הבדלים גיאוגרפיים בין עולם ראשון לעולם שלישי או רביעי, דורות של קידמה טכנולוגית, חינוכית, בריאותית מפרידה בין העולמות.
החזון האוטופי של עולם ללא גבולות ודתות הוא בדיוק מה שהוא. אוטופיה. יקח מאות שנים של אבולוציה עד שיבשילו לכך התנאים.
כל מה שאני כותב כאן נכון מדינית כמו שזה נכון כלכלית (ע"ע שנאת עשירים ומצליחנים שהפכה לתחביב הלאומי). גם כשמדובר בענין כלכלי, החלש, שבמקרים רבים אחראי לא מעט למצבו הכלכלי העגום, לא חסך, ביזבז כספו על מותגים ושטויות, חי בחוסר אחריות כלכלית, לעיתים לא טרח לרכוש מקצוע והשכלה, מאותרג אוטומטית רק מהגדרתו כחלש, בלי שאף אחד דורש או מעלה את נושא אחריותו האישית למצבו. להיפך, מוחאים לו כפיים כשהוא דורש דיור בחינם או קיצבאות מפליגות. ואני לא מתכוון לאנשים עובדים ובעלי מקצוע  שלא יכולים לרכוש דירה ראשונה (למרות שמצוקתם נובעת בין השאר כי הם לא מוכנים להסתפק בדירה קטנה מחוץ לגוש דן, כפי שהדור שלי קנה בתחילת דרכו) כי המחירים באמת מטורפים- אלא למסכנים המקצועיים.
את מי מוקיעים? את אנשי מעמד הביניים, שעבדו קשה, לעיתים בשתי משרות, חסכו שקל לשקל, התנהלו באחריות כלכלית והצליחו בסיוע משכנתא לקנות דירה נוספת להשקעה- להבטיח לעצמם עוד פנסיה בזיקנתם.
והם הפכו לרשעים לחזקים. לעושקים.
מסקנה עגומה: את החזק יש להוקיע, למרוח בזפת ונוצות ולהצית.
את החלש יש להלל, להגן עליו, לאמץ את דרישותיו ולפתוח רגליים בהכנעה.