מילים, מילים

שעת בוקר מוקדמת. נמנמתי. ראשי נשען על החלון. היה לי נעים ברכבת הממוזגת למול האובך הנורא שבחוץ. הרכבת האטה ועצרה בחריקה באחת מתחנות תל אביב.
לקרון הכמעט ריק שבו ישבתי עלו גבר ואשה צעירים, מנהלים שיחה ערה והתיישבו בכורסאות המקבילות לשלי, המעבר מפריד בינינו.
מבטי התמגנט לאשה הצעירה שעלתה. יפה להדהים. יוצאת דופן. ברונטית, מחוייטת מקצועית בנוסח דיילות קרקע. הצעיר שאיתה נשא עימו תיק מסמכים והקשיב לשטף המילים ממנה שלא פסק ולו לרגע. רק היא דיברה. במהירות וברציפות. חופרת.
הם לא זוג, רואים בוודאות משפת הגוף, מן הסתם עובדים יחד.
והיפה לא מפסיקה לחפור. במשך עשר הדקות הבאות היא דיברה בשטף על רשימת נושאים שיכולה לפאר מגזין חדשותי. דיברה על הפליטים באירופה, על מערכת המשפט הישראלית, על שבוע האופנה במילנו, על מסעדת שף מסויימת ועל בדיקת משטח הגרון של אחותה הקטנה.
והבחור שמולה שותק, שותה בצמא את דבריה. עיניו משדרות שיעמום נורא אך שפתיו מחייכות. הוא מהנהן באמפטיה, מידי פעם מפטיר איזה 'אהה' קטן או 'בטח' וכולו סמל של ריכוז והקשבה לגבב החפירות הבלתי פוסק של היפה.
ואני מביט בו ומחייך. זו הבנה מתוך אחוות גברים לא כתובה. הבחור פשוט רוצה לזיין אותה. ואחד המחירים שגבר מוכן לשלם בשמחה עבור זיון נחשק הוא הקשבה לחפירות. ארוכות, מעצבנות ומשעממות.
גבר, שבימים כתיקונם מאבד ענין בשיחה חופרת כבר במשפט השני, הופך להיות יותר קשוב מכומר בוידוי, ברגע שהוא מאמין שהתמורה לצליית אוזניו תהיה אורגזמה מטלטלת בין רגליה של החופרת.
הוא הסיט לרגע את מבטו ממנה ונתקל במבטי. בחיוך שלי.
הוא חייך אלי חזרה, לא רק בשפתיים, עם העיניים. הנדתי בעדינות בראשי אליו, והוא הנהן בחזרה…