מעשה בספטמבר

ביתו של הרוצח היה צמוד למגרש המשחקים של בית הספר היסודי בו למדתי. גדר חיה עבותה, גבוהה וצפופה, הצמודה לגדר עץ מאחורי שער הכדוריד הקטן, , חצצה בין המגרש לחצרו של הרוצח.
ידענו שהוא נמצא שם, לבדו בבית הפרטי הגדול, מוקף גדר גבוהה ואטומה. הדרך היחידה לראות את חצר הבית, היתה מחלון חדר השירותים בקומה השניה, שהשקיף לחצרו של הרוצח. וגם אז לא ראינו הרבה. רק חצר רחבת ידיים, דשא צהבהב ושום כלום. לא ריהוט, לא פרחים. שום דבר.
איש מעולם לא ראה את פניו. הוא לא נהג לצאת מביתו. היו שסיפרו שראו פעם דמות כחושה וגבוהה יוצאת מהבית ונבלעת ברחוב.
האגדה בשכונה סיפרה שהיתה לו אשה. יום אחד היא עזבה את הבית ולא שבה יותר. יודעי דבר המתיקו סוד על ילדים שנהגו לשחק ולעלוץ בחצר, עד שנעלמו. ועכשיו דממה.
קראו לו הרוצח. בשכונה דיברו על זה שהוא רצח פעם. לא יודעים את מי, מתי ואיך. אבל ידעו שהוא עשה את זה.
מגרש המשחקים של בית הספר היה ביתנו השני. שיחקנו שם כדורגל, כדורסל. הייתי בן 10, ומתוך חוסר רצון לרוץ בחרתי תמיד לעמוד בשער במשחקי הכדורגל. כשוער היה לי תפקיד כפול. מצד אחד- לא לספוג גולים…מצד שני, למנוע מהכדור לעבור מעל השער וליפול בחצרו של הרוצח.
כי זה היה נוהל קבוע. אם כדור כלשהו היה נבעט לחצר ההיא- הוא היה חוזר אלינו משם, מספר דקות אחר כך- בקשת רחבה.
אבל הכדור חזר אחר לגמרי. חתוך בגסות על ידי סכין. טוטאל לוס. ואוי לילד שהכדור היה שלו. זה היה מסתיים בדמעות וקללות. גם המשחק.
ופחדנו מהרוצח. פחדנו מאד. אגדת הרוצח המסתורי היתה פולקלור שכונתי רב שנים. בצאתנו ובשובנו מבית הספר השתדלנו תמיד לעבור במדרכה שממול לביתו. אף אחד לא רצה לעבור בסמוך לגדר הגבוהה ולשער הברזל הנעול, המאיים.
ובערב אחד, טיילתי בשכונה עם שני חברים. לאחד מהם היה כלב זאב חמוד, ואהבנו לצעוד בערב בשכונה. פרשתי מהם לאחר כמחצית השעה. הם המשיכו במסלול ואני עשיתי דרכי הביתה. מבלי משים חלפתי ליד בית הספר , בסמוך לביתו של הרוצח.
אני לא יודע מה גרם לי לעצור ליד הגדר שלו, ולהציץ פנימה. אולי שביבי האור שבקעו משם משכו אותי ואולי סקרנות, או טיפשות.
הצמדתי את פני לגדר וניסיתי להבחין במשהו, כשלפתע, יד קשה לפתה את כתפי ואני קפאתי מפחד. היד סובבה אותי ולפרצופי נדחף פנס אכזרי – ישר לתוך העיניים. הייתי מסונוור. לא ראיתי כלום, ורעדתי.
הדמות הגבוהה שאחזה בידה האחת בכתפי, ובידה השניה בפנס שאלה אותי בקול חורק ומגעיל: "אתה ממצמץ בגלל שאתה עיוור או בגלל שאתה פושע?!".
לא יכולתי לענות. הלשון התייבשה. בקושי נשמתי. הדמות הדפה אותי ממנה, הסתובבה ונבלעה בשער הבית.
ואז, כמו הוסר ממני הכישוף, השתחררו הרגליים ורצתי אחוז אמוק הביתה. קברתי את עצמי במיטה. רציתי רק לישון, לשכוח מהסיוט.
אותו ערב צרוב במוחי עד היום. מעולם לא ראיתי שוב את הרוצח. לא יודע אם הוא רצח, אבל צריך להיות רשע במיוחד כדי להפחיד ככה ילד קטן.
עברו שנים רבות. אני עדיין מגיע מידי פעם לשכונת ילדותי. הרוצח מן הסתם כבר ניצלה בגיהנום, ביתו של האיש כבר מזמן לא שם. במסגרת אחד מפרויקטי התמ"א הוא נהרס ובמקומו עומד בנין בן חמש קומות. אבל עבורי, רוחו עדיין שם. אני פוסע במדרכה, מביט למקום שבו עמד ביתו, ועדיין מרגיש צמרמורת במורד הגב.