תיק-תק-תיק-תק

מעשה בשעוני קיר בביתי. האחד ממוקם בקומת הכניסה של הבית, בסלון, השני ממוקם במעלה המדרגות המובילות לקומה השניה.
שעוני קווארץ פשוטים, סטנדרטיים, מחוג השניות מדלג בקפיצה משניה לשניה. והם רועשים. מאד רועשים. לא סתם תיק-תק של שעון בן חיל, אלא תיקתוק חזק, נוקשה, מתכתי ומהדהד. שומעים אותם בכל הבית, וגם מהגינה.
עם השנים, השעונים תפסו יוזמה ומתאמים את עצמם לטמטם עוד יותר את דיירי הבית. כשהשעון האחד מדלג לשניה הבאה, בא השעון השני ודוחף את תקתוקו בדיוק בשבריר השניה שבין תקתוקי השעון האחר. תקתקת בלתי פוסקת.
למען האמת, אנחנו התרגלנו. זה כבר לא מפריע לנו. חלק מהחיים.
אבל זה משגע את אורחי הבית. גם את אלו שבאים לשעה קלה, ומתלוננים שהרעש מפריע להם לשמוע את מה שבטלוויזיה, ובמיוחד את האורחים שנשארים ללון בסלון או בחדר האורחים, ומייללים בבוקר שלא נרדמו בגלל רעש תקתוק השעונים.
יש כמובן פתרון. קיימים מנגנונים שקטים לשעוני קיר, כאלו שבהם המחוג זורם לאיטו במעגל ולא קופץ כמו קנגורו שיכור. אבל המקום היחיד בארץ שבו ניתן להשיגם הוא בחנות היבואן שנמצא באחד הרחובות הכי צפופים בדרום תל אביב, נטול חניה או אפילו מקום להעמיד את האוטו ולהשאיר בו תורן.
עד שבוקר שישי אחד, בדרכנו חזרה ממסע השווקים שלנו, שמתי נפשי בכפי ונסעתי ליבואן. כמובן שהרחוב היה צפוף ונטול חניה, אבל בין שתי מכוניות מצאתי זווית שבה העמדתי את האוטו בניצב לכביש, חטובתי נשארה לשמור ואני נתתי ריצה מטורפת לחנות, חטפתי שלושה מנגנונים (אחד לצרכים עתידיים…) שילמתי במזומן וברחתי בלי חשבונית או קבלה. עשינו את זה.
בבית פירקתי את השעונים, החלפתי למנגנון השקט והנה דממה. אין יותר תקתוק. שקט.
מזמן לא חשתי סיפוק כה גדול ממעשה כל כך קטן.
בלילה, נכנסתי למיטה. הקשבתי לשקט. תענוג. היה כל כך מוזר לא לשמוע את התקתוק. טמנתי ראשי בכרית ונרדמתי.
בדיוק לעשר דקות. ואז התעוררתי. ונרדמתי שוב. וככה כל הלילה. מתהפך מצד לצד, מנסה להירדם, נרדם, מתעורר. לילה נורא. בכל פעם שהתעוררתי, , הלכתי להשתין. צריך או לא- עמדתי והשתנתי. רק כדי לחזור למיטה ולהרגיש שקמתי בגלל משהו ולא סתם.
השקט הזה לא נותן לי לישון. כבר כמה ימים. אחרי עשור שנים שבו המח התרגל לישון עם התקתוק המחורבן הזה ברקע, עכשיו אני לא יכול לישון בלעדיו.

משהו קטן
הבלוג חוגג החודש שבע שנים! הוא נולד בחודש מאי בשנת 2008 ואני שמח שהוא חי ובועט גם היום. 
קוראים רבים כותבים לי במייל, למה לאחרונה אני כותב רק שני פוסטים בחודש, ולא אחד בשבוע כמו תמיד.
אז הנה ההסבר, והוא יותר מטומטם ממה שחשבתם:  בשנה שעברה האקרים שונאי ישראל פרצו לבלוג. הוא הושבת במשך כמעט חודש ימים. בכל פעם ששוחזר האתר- הוא הוחרב שוב. היה חודש קשה.
בעקבות זה ערכנו שינויים באחסנת האתר ואבטחתו מתוך תקווה למנוע את זה עד כמה שניתן.
במהלך השחזורים גם החלפתי את סיסמת הכניסה לאתר שליוותה אותי שנים. היא לא היתה סיסמא פשוטה- אבל הייתי רגיל אליה.
הסיסמה החדשה והנוכחית מעצבנת אותי. יש בה כעשרים תווים, שילוב של ספרות, אותיות גדולות וקטנות ומבחר תווים מוזרים ממקשי מקלדת עלומים.
סיסמא שמעיק להקליד אותה, ואני מודה שאני מוצא עצמי לפעמים שוכח אותה.
ובכל פעם שאני מתיישב מול המחשב לכתוב פוסט, אני נזכר שצריך להכניס את הסיסמא המוטרפת הזו, מתעצל ומוותר.
אז עימכם הסליחה….אני מבטיח להתגבר על זה ולחזור לקצב השבועי שלי….
נ.ב.
ככל הנראה השתכנעתי סופית להוציא את קובץ סיפורי טזוטה בספר. אני בוחן את האפשרויות עכשיו. פרטים בהמשך.