לפנות בוקר

שעות השינה הכי כיפיות הן בשעות הקטנות של הלילה, כמעט לפנות בוקר. השינה עמוקה, הגוף רגוע. בחוץ קור כלבים, אני מכורבל בתנוחת עובר מתחת לפוך.
ואז זה מתחיל. לחץ בשיפולי הבטן. זה מעיר אותי ואני כבר יודע שאני צריך פיפי. בהתחלה אני מתעלם ומנסה לחזור לישון, אבל הלחץ דווקא מתגבר.
בבאסה נוראית אני יוצא משמיכת הפוך לעולם הקר שבחוץ, פוסע על אוטומט באפלת הבית לכיוון השירותים ובדייקנות של מנתח מח, משתין בחושך בדיוק לתוך האסלה בלי לפספס.
מיומנות של שנים. ואז שוטף את הידיים במים הקפואים שזורמים מהברז, וחוזר למיטה באותו המסלול רק כדי לגלות שבמהלך הדקה שנעלמתי- המיטה הספיקה להפוך למדף במקרר והכרית לשק של קרח. מניח את הראש, מקבל את הקור בפנים ומנסה לחזור לישון.
מה לעשות, השתנה היא צורך שלא ניתן להתכחש לו. אבל לא חסרים עוד דברים שמשביתים את שמחת השינה.
יש לי דוד קשיש. הוא הולך לישון בשבע בערב, מתעורר בשתיים בלילה, אוכל ארוחת צהריים בחמש בבוקר ואז הוא פנוי לניהול קשריו החברתיים.
ומידי פעם הוא גם אוהב לדבר איתי. מבחינתו- שש בוקר זה כמעט סוף היום.
ודווקא אז, בשעות הכי כיפיות לשינה, מצלצל הטלפון ומקפיץ את הגוף ואת הנשמה.
אין הרבה דברים מקפיאי דם יותר מצלצול טלפון לפנות בוקר. ברירת המחדל היא שצלצול בשעות הללו לא מבשר טובות. מפעל הפיס הרי פותחים את המשרד רק בתשע.
והקטע שהוא מתקשר ממספר חסוי. לא משנה כמה שנים זה קורה- זה עדיין מטריף. אין טעם להסביר לו כי הוא נעלב. מבחינתו כל העולם ער בשעות האלה…אני הרי אדם עובד. מבחינתו זה טבעי שאני אמור להיות בשיא עירנותי בשעה הזו.
לאחרונה הצטרפה מצלצלת נוספת לקבוצת השעון המעורר האנושי. מכרה שלנו, דווקא לא קשישה. היא עובדת משמרות לילה. וכשהיא מסיימת משמרת בחמש בבוקר- היא עירנית ומלאת אדרנלין. ואם היא צריכה לדבר או להעלות משהו- מבחינתה זה זמן אידיאלי.
ואז…שוב מגיע הצלצול ומחריד אותנו ממיטתנו.
והרי מה הקטע- אף אחד לא מתקשר יותר לטלפון הקווי בבית. מתקשרים ישר לנייד. אבל מטעמי קרינה- אנחנו משאירים את הניידים שלנו בלילה מחוץ לחדר השינה, וכל טלפון כזה מקפיץ אותנו תרתי משמע. גם מהשינה, וגם פיזית מחוץ לחדר.
שיט!