ציפור

בילדותי שנאתי להסתפר. בסוף שנות השישים, אמא נהגה לקחת אותי לספר היחיד בשכונה. קראו לו ציפור.
המספרה שכנה ברמת גן, בחנות זעירה, צמודה למקום שבו נמצא היום המזנון של סביח המקורי.
ציפור, הספר, היה קשיש דומה לבן גוריון, עם קרחת מבהיקה במרכז ראשו, ושתי רעמות שיער לבנות בצדדים.
הוא לבש חלוק לבן ונראה כמו רופא. כבר פתיחה רעה. על שניים שלושה כסאות במספרה הזעירה תמיד ישבו מספר גברים מזדקנים ממתינים לתורם ועל הדרך מפלרטטים עם אמא שלי.
הוא שם מספר כריות על הכסא המסתובב, כדי שיהיה גבוה, הרים אותי והניח עליהן.
עם הרגל הוא הרים עוד יותר את הכסא עד לגובה המתאים, ריסס את ראשי במים קפואים מתוך בקבוק שפריצר וביד בוטחת אחז במספריים ומסרק וגזז.
ואני ישבתי מאובן בכסא, הוא נראה לי זקן ואולי רועד ופחדתי כל הזמן שהוא יקצוץ לי אוזן, חיפשתי קשר עין עם אמא שישבה בצד. אחרי המספריים, היה מגיע הרגע ששנאתי מכל- ציפור אחז במכונה רועשת וקרה כקרח וגילח את אחורי הראש, בואכה העורף. בתום התספורת היה מנקה את שאריות השיער עם מברשת גדולה וקשה ששרטה את צווארי.
לקינוח- היה מפנק בהתזת "מי קולון" על ראשי. שארגיש גדול, ובדרך תמיד איזו טיפה נכנסה לי גם לעין. איזה סירחון היה למי קולון האלו. כמו בושם של זונה צרפתיה מהמאה התשע עשרה.
כל כך שנאתי להסתפר עד שבגיל עשר לערך החלטתי שגמרתי עם ציפור. גידלתי שיער ארוך (למורת רוחם של המורים בבתי הספר) והסתובבתי עם שיער גולש עד הגיוס.
נשים מחליפות ספר בלי בעיה. גברים זה סיפור אחר. גברים נוהגים לשמור אמונים לספר שלהם עשרות שנים. במהלך שירותי הצבאי הסתפרתי לראשונה אצל ספר אחר בעיר מגורי. מצא חן בעיני ושמרתי לו אמונים שלושים שנה, עד לא מזמן. עברתי לגור בערים אחרות- אבל תמיד, עד כמה שזה לא היה נוח, נסעתי אליו במיוחד כדי להסתפר.
ולא מזמן, בעיר מגורי הנוכחית "שמתי נפשי בכפי". נמאס לי מהנסיעות. הלכתי לספר בעיר וראיתי כי טוב. אימצתי אותו. לא עוד נסיעות מיוחדות.
ואז- הבנתי שזה הספר השלישי בלבד בכל ימי חיי.