דיזיינר

מקס ישב מולי וצחק בפה מלא.
פנים מול פנים וללא עבודת פוטושופ הוא נראה מבוגר מבתמונות היח"צנות המקשטות את הכתבות עליו, המתפרסמות מדי פעם במגזינים הנכונים.
"תראה איך המטומטמים נדלקו" נחר והצביע על זוג מפונפן שעמד ליד אחד המוצרים באולם התצוגה והתלהב. לא יכולנו לשמוע את דבריהם- אבל שפת הגוף לא השאירה ספק.
ישבנו בקומה העליונה.
ממשרדו של מקס השקיף חלון זכוכית ענק על אולם התצוגה שמתחת. מקס עקף את השולחן, הכניס קפסולה למכונת הקפה והכין לשנינו עוד אספרסו.
לא הופתעתי מהבוטות הגסה שלו. הוא לקוח שלנו כבר שנתיים, אפשר לומר שהתרגלתי לאופן המזלזל שבו הוא מדבר על לקוחותיו, ובפוסט הזה אני מטשטש כל פרט שעלול להצביע על האיש ועסקיו.
מקס הוא מותג יוקרתי, מעצב ויצרן של מוצרים לבית. לצורך הפוסט נגיד שהוא מייצר…..נניח… כיסאות.
לפני למעלה מעשור הוא צץ משומקום ומיתג את עצמו כמעצב חדשני ופורץ דרך. את המוצרים הוא מייצר במפעל שלו.
אבל המוצרים מכוערים ולא פרקטיים. גיבוב חסר דמיון של חומרים וצבעים. הם אמורים להיות שימושיים- אבל הם בלתי אפשריים. אם נמשיך עם דוגמת הכיסאות- דמיינו לכם כיסא שרגליו לא בגובה שווה והמשענת נוטה קדימה בזווית שאינה מאפשרת ישיבה. עד כדי כך מופרכים עיצוביו.
מקס הוא גאון שיווקי. ציניקן שהחליט לעבוד על כולם. ידע שיש מספיק פלצנים עם כסף שיאכלו את זה.
בשעות ארוכות של ישיבות לתוך הלילה נחשפתי לסיפור חייו. הוא מעולם לא עסק בעיצוב, לא למד עיצוב ומודה שאין לו חוש אסתטי. לפני שהחליט להתפרנס מעיצוב הוא היה סוכן מכירות של חומרי ניקוי. לשונו החלקלקה בתוספת חוש עסקי מפותח הביאו אותו לפרוש מעולם חומרי הניקוי ולפתוח עסק. הוא החליט ללכת עד הסוף.
אחד המשפטים השגורים שנהג לדקלם בבוז, הוא שבני אדם הם טיפשים וניתן למכור להם כל שטות במחירים מטורפים אם רק נשווק נכון.
אמר ועשה.
בלי נסיון קודם בתחום, נטול ידע מקצועי וכשרון עיצובי, לקח מקס האנגר בדרום תל אביב, גייס כספים מהמשפחה ומהבנקים, שכר שני פועלים והחל לעצב ולייצר את מוצריו האיומים.
לא אחת שמעתי אותו אומר שהוא לא טורח להשקיע דקה מזמנו על עיצוב ואיכות כי ממילא יקנו כל "חתיכת חרא" כדבריו, ששמו קשור בה. כשלקוח התלונן פעם על מוצר שהתפרק הוא הצהיר שמוצריו אינם עמידים לטווח ארוך כדי שהחומרים "יוכלו לחזור מהר אל הטבע". אין גבול לציניות. הלקוח בלע את זה.
הקונספט שלו היה – להצמיד תג מחיר מטורף, מוגזם ומוקצן לכל מוצר שלו- עד כדי חוסר פרופורציה. אם אמשיך עם דוגמת ה"כיסאות"- דמיינו לעצמכם כסא עץ פשוט (רק שלא ניתן לשבת עליו…) שעליו תג מחיר של 18,000 ₪ .
כשהיה לו מלאי מספיק, שכר אולם תצוגה ענק באחד הלוקיישנים הכי יוקרתיים בישראל, מוקד עליה לרגל של אדריכלי ומעצבי האלפיון.
הוא שכר שירותי אדריכל על, עיצב את המקום בממון רב , יצר לוגו יפה, רכש מדי עבודה נאים לצוות ובמקביל שכר מספר משרדי יח"צנות שדאגו למתג אותו, עם ביוגרפיה מרגשת ומדומיינת, וכמובן לדחוף את מוצריו, בכל הזדמנות.
וזה עבד. העליה לרגל והביקורות המחמיאות (וגם הממומנות) הפכו אותו לשם דבר. דווקא בגלל המחירים המופרכים הסחורה עפה במהירות שיא. במו עיני ראיתי אנשים מגהצים כרטיסי אשראי בסכומים עם 6 ספרות בלי להניד עפעף.
ובגלל שהוא ייצר גיבוב שטויות בלי שירטוטים ובלי תכנון, נוצר מצב שכל מוצר היה חד פעמי… לא ניתן היה לייצר עוד אחד כזה בדיוק.
ומאז, מוצריו המגוחכים, מופת של כלום, מפארים בתיהם של שועי ארץ המתגאים בהם בדסוננס מטורף.
מי יעז לקום ולומר שזה חרא? שהמלך ערום?
מקס צדק וצודק כל הדרך אל הבנק.