קליק קלאק

אם כשאתם עורכים קניות בסופר, תבחינו בדמות שבוחנת מוצרים על המדפים ובמקביל גם שולפת סמארטפון ומצלמת את שלטי המחיר והמבצעים- סביר להניח שזה אני.
כבר לפני שנים מאסתי בריטואל הקבוע שבו אתה לוקח מוצר במחיר מבצע, מגיע לקופה ומקבל מחיר שונה. ואז הקופאית שולפת את אחד הטיעונים האוטומטיים כמו: "זה רק לחברי מועדון" , "זה רק לקונים מעל 100 ש"ח" והקלף החזק ביותר: "זה לא הבר קוד הזה…"
אותי זה מעצבן, כיוון שאני, רובוט שכמוני, בוחן היטב את שלטי המבצע. בודק מספרי בר קוד, מסתכל באותיות הקטנות. אם לקחתי מוצר במבצע- זה צריך להיות המחיר שלו. אין מצב שלא.
אז כמובן שאחרי התעקשות הקופאית נוטשת את העמדה והולכת איתי למדף- רק כדי לגלות שצדקתי, אבל זה מעצבן וגוזל זמן שלי ושל שאר העומדים בתור (וכפועל יוצא גורם לכל מי שעומד בתור לקלל אותי בליבו קללות איומות ונוראות).
אני מניח שרשתות השיווק מודעות לכך שמרבית הלקוחות יבלעו את המחיר הגבוה- בכפוף לרצון הטבעי של בני אדם לחסוך את הטירחה הזו בגלל שקל או שלושה, כמו גם הבטחון המתערער שאכן קראו נכון את השלט כשהקופאית מתעקשת "זה רק לחברי מועדון".
ולכן אני חוסך את כל החרא הזה, מצלם מקרוב ובאיכות מצוינת את השלט, וכשמתעורר הויכוח בקופה- אני מציג בנון שלנטיות את התמונה ומקצר את התהליך. זה עובד מעולה.
דבר נוסף שמרגיז אותי בסופר הוא האנשים שמשאירים את העגלה העמוסה למחצה באמצע המעבר בעוד שהם עצמם בוחרים מוצרים ממעבר אחר, ככה שאין לך אפילו ממי לבקש להזיז את העגלה שמפריעה בדרך.
גם כאן- אני נוקט בשיטה יעילה מאד. אני פשוט ממשיך בקניה בעודי דוחף קדימה את העגלה הנטושה עם העגלה שלי, עד למקום שאני צריך- גם אם זה בקצה השני של הסופר. לפעמים אני רואה את המבטים הנדהמים של אנשים שמחפשים היסטרית את העגלה שלהם בלי להבחין שאני חוצה את דרכם עם עגלה דוחפת עגלה.