ניסים

זה היה הבית הכי בודד בשכונה. רמת גן, קיץ 1975. במרכז הרחוב השקט שלאורכו בתים משותפים צנועים, נמוכי קומה, היה ביתה של האלמנה יוצא דופן. בית פרטי בודד בן ארבע קומות. מוקף גינה גדולה וגדר לבנה וגבוהה. חלונותיו תמיד מוגפים והשער נעול.
שם גרו "הפרסים". ככה קראנו להם בשכונה. אלמנה צעירה ושני ילדיה, שעלו שנתיים קודם לכן מאיראן.
בישראל הצנועה, בה חולצת "אתא" נחשבה לשיא היוקרה היתה האלמנה עוף מוזר, בולטת בלבושה האלגנטי, תכשיטים יקרים על צווארה ופרקי ידיה, כמו יצאה מירחון אופנה. שתקנית וחמורת סבר. "הם מיליונרים" ריכלו בשכונה. היו סיפורים ושמועות על נסיבות מותו של אב המשפחה. היתה סברה שנרצח על רקע עסקי, אחרים סיפרו שהיה סוכן מוסד שהתגלה וחוסל, ויש שטענו כי שמעו מהאלמנה שנפטר פתאומית מדום לב.
האלמנה וילדיה היו מרוחקים ולא ידידותיים. בנה של האלמנה, ניסים, היה בן כיתתי. הצטרף לכיתה בשנה שעברה.
ילד גבוה, חסון ודומם. תמיד מסורק עם שביל בצד, נקי. זר.
לא השתתף בשיעורים בכיתה. בעיקר הקשיב. כשכבר דיבר, עשה זאת בקול שקט ואיטי. לא היו לו חברים. בהפסקות הוא נהג להתבודד. כשכולנו חזרנו הביתה בחבורה גדולה ועליזה ניסים צעד לבד, הגיע מהר לשער העץ הגדול שבחזית ביתו, נכנס ומייד טרק אותו מאחוריו- כמו חשש שמישהו יצליח לחמוק בעקבותיו.
היינו סקרנים לדעת מה קורה בבית הזה. ממה הם חיים? האמא לא עבדה, גידלה שני ילדים. גם הורי ריכלו עליהם. קראנו להם "משפחת השאח הפרסי".
וביום אחד באותו הקיץ, מצאתי עצמי חוזר מבית הספר יחד עם ניסים. התחלנו לדבר על משהו עם סיום השיעור, יצאנו מהכיתה והשיחה נמשכה בטבעיות תוך הליכה של שנינו הביתה. כשהגענו לשער ביתו, ניסים שאל לפתע אם אני רוצה להכנס. נעניתי בחיוב. הייתי סקרן.
שביל רחב ידיים הוביל לבית. דשא מטופח משני צידיו. טיפסנו מספר מדרגות לדלת הכניסה הענקית של הבית. ניסים פתח את הדלת ומצאתי עצמי מופתע. המום משהו. קומת הכניסה של הבית היתה חלל אחד גדול, עצום, גבוה מאד וחשוך . מעט אור יום חדר דרך חלונות קטנים הקרובים לתקרה.
אבל בעיקר היה החלל הגדול הזה ריק ושקט. דממת בית קברות. כמות מטורפת של שטיחים כיסתה את הרצפה בפסיפס צבעוני. גם על הקירות היו תלויים שטיחים. מהתקרה תלויה נברשת זכוכית או קריסטל- נוצצת במעט האור. בכל השטח האדיר הזה, שדמה בעיני  למגרש כדורגל, הזה היתה רק ספה אחת. לא שולחן. לא מזנון. לא כסא.
עליתי בעקבות ניסים במדרגות לקומה השניה של הבית. השטיחים בולעים את רעש צעדינו. גם הקומה השניה היתה חלל גדול וריק, נטול ריהוט, נטול תמונות על הקיר, וממנו דלתות שהובילו לאינספור חדרים. רובן סגורות. חלפנו על פני דלת פתוחה. חדרה של האלמנה. היא היתה שם, במיטה. חצי שוכבת. עיניה הפקוחות ננעצו בנו כשנכנסנו אבל היא לא אמרה מילה. גם לא בירכה את בנה לשלום. מילמלתי "שלום" והמשכתי, מרגיש את עיניה נעוצות בנו. נכנסנו לחדרו של ניסים. מיטה פשוטה וארון. מעט ספרים, מעט משחקי קופסה ואותה אפלולית. חלון מוגף, מכוסה בוילון כבד. האווירה בבית היתה קודרת. עצובה. כבדה ומעיקה. שיחקנו קצת דמקה, אבל לא יכולתי להמשיך. הרגשתי מחנק, וכעבור זמן קצר הלכתי הביתה. ניסים ליווה אותי החוצה. גם עיניה של האלמנה. יצאתי משם ונשבעתי לעולם לא לחזור לבית הזה.
שנה אחר כך משפחת "הפרסים" עזבה. ביום אחד פשוט נעלמו. הבית נותר שומם ונטוש במשך עשרות שנים. לא מזמן כשהגעתי לאיזור לאזכרה של אימי, עברתי ברחוב וראיתי שהבניין נהרס. שלט אופטימי של קבלן מבשר שכאן יוקם מגדל מגורים.