נדיר

שנות ילדותי עברו עלי בבית ששכן מול בית כנסת. מעניין לילד לגדול מול בית כנסת. מצד אחד- קולות התפילה היו חלק מפסקול חיי, אבל מצד שני היו לא מעט ימים מבעיתים שבהם יצאו אחר הצהריים לוויות מפתח בית הכנסת, ואחותי ואני, שפחדנו לחזות בגופה המונחת על אלונקה, בדיוק על המדרכה שנהגנו לשחק עליה, היינו מגיפים את תריס החלון וממתינים עד יעבור זעם. כשנחלשו קולות הבכי והקינה ידענו שנגמר ואפשר לפתוח את התריס.
אחותי ואני אהבנו לשבת במרפסת ולצפות בבאים ויוצאים מבית הכנסת. בדרך כלל מתפללים קבועים. לא הכרנו אישית אף אחד ולא ידענו עליהם כלום, אבל זה לא מנע מאיתנו להצמיד לכל אחד כינוי שהלם אותו. זה "הנביא" , זה "רבי שמעון", זו "חנה מג'נונה"…
והיתה דמות אחת מורמת מעל כולם. יוצאת דופן.
קראנו לו "הנדיר".
גבר כבן 60 . זקוף קומה. גוו מתוח בצורה לא טבעית כמעט. טווסי.
תמיד, כל יום וכל השנה היה לבוש בחליפה מחוייטת בצבע אפור ולראשו מגבעת אפורה. מעולם לא ידעתי אם זו אותה חליפה שלא כובסה מעולם- או שיש לו ארון מלא בחליפות אפורות.
מידי יום, בדיוק באותה השעה היה "הנדיר" מגיח מצפון הרחוב. צלליתו הזקופה גומעת את הדרך בצעדים מהירים לכיוון בית הכנסת. תמיד היה ראשון המתפללים שהגיע לתפילת מנחה ומעריב. דמותו הצנומה החנוטה בחליפה האפורה מעוררת יראת כבוד.
בכפוף לריטואל מושלם, היה "הנדיר" עומד לבדו ליד פתח בית הכנסת. מביט שמאלה וימינה- מוודא שהשטח פנוי ואז לוחץ על אפו באגודל ואצבע, ומקנח את האף בקולי קולות. מקנח, ומנער למדרכה את הסמארק שדבק לאצבעותיו, פעם, ועוד פעם, ועוד פעם, משאיר שלולית של נזלת סמיכה למרגלותיו ומסיים בחיטוט מסיבי בנחיריו.
או אז היה מנגב את אצבעותיו בקיר וממתין.
כעבור מספר דקות שאר המתפללים היו מתחילים להגיע ואת כולם קיבל "הנדיר" במאור פנים ובלחיצת יד אמיצה. אותה היד המקנחת.