I Robot

קוראים לי טזוטה ואני רובוט.
נכון, מבחוץ אני נראה בן אדם רגיל. מדבר, צוחק, אוכל וזורם.
אבל בתוכי אני רובוט. אני פועל כמו מחשב. אני מכונה שמעבר לצריכת אנרגיה לקיומה עוסקת כל הזמן בקליטה, עיבוד, ניתוח מידע, הסקת מסקנות וקבלת החלטות.
אני כנראה האדם הכי לא ספונטני שקיים. אני מתוכנן, אני מחושב. אני עושה הכל כדי שלמקריות יהיה חלק קטן מאד בחיי.
אין אצלי בלקסיקון מונחים כמו "נראה לי" , "נדמה לי", "אני מרגיש ש…".
כשאני בוחן או מחליט על נושא או ענין כלשהו, זה תמיד יהיה במספרים, בנתונים. לא בתחושות. אני מעבד מידע. אני קורא אותיות קטנות בחוזים. שואל שאלות, מאתגר. לא נעים להיות פקיד בנק, עורך דין או סוכן ביטוח שנאלץ לשבת איתי.
שלא תבינו אותי לא נכון- זה לא אומר שאני אדם חסר רגש. ממש לא. אני רגיש, אוהב, דואג וחושב. אבל רוב ההתנהלות שלי והפעולות היומיומיות הן רובוטיות, כאילו שתול לי מעבד במח ומטריפות בעיקר את זוגתי. סתם דוגמא קטנה:
אם זוגתי ואני יושבים על הספה ורואים טלוויזיה, ואני קם להביא מהמטבח איזה חטיף, כבר עשיתי שלושה צעדים קדימה- וחטובתי קוראת לי- "היי! אם אתה הולך למטבח קח איתך את הכוס הזו"- ומושיטה לי את הכוס הריקה ששתתה ממנה, אין מצב שאני חוזר אחורה.
המחשב שבמוחי כבר תיכנת את מסלול ההליכה למטבח ולכן אני אגיע למטבח, אביא את החטיף, אשוב למקומי ורק אז אקח ממנה את הכוס ואחזור למטבח. זה כבר מסלול שונה וזה כמובן לוקח שתי דקות שבהן זוגתי מוטרפת ומתעצבנת למה אני לא יכול לעצור ולחזור אחורה…
יש לחטובתי גם בעיה עם התגובה שלי לקריאה הכי פופולרית אצלה : "אני צריכה שתבוא רגע…". היא כמובן מצפה שזה יקרה מייד.
אבל זה לא עובד ככה… אם אני באמצע משהו. וזה לא משנה אם זה הברגת נורה, חידוד עיפרון או סיום פיסקה בכתיבת פוסט- אני לא זז מהמקום עד שאני לא מסיים. הדבר היחיד שיגרום לי לעצור באמצע זה רק אם שמעתי חבטה מלווה בצרחת כאב, או שלולית דם שעושה דרכה לעברי. בכל סיטואציה אחרת, הזמן מקריאתה ועד לבואי יקח את הדקותיים שלו. זה לא בגלל שאני רשע. זה בגלל שהמח שלי מתוכנת עכשיו על משהו- ואני לא אפסיק עד נקודת היציאה המתאימה.
אני זוכר, לפני שנים רבות, עוד לפני שהקמתי חברה משלי, הייתי מנהל שכיר בחברה גדולה. יצא לי מוניטין של חבר ההנהלה הכי רגוע, אבל אחד שמסוגל לגרום לחברי ההנהלה האחרים להגיע לסף אירוע מוחי. ולא בגלל שהייתי מרגיז או לא נחמד. הכל בגלל שאני עובדתי ועניני מידי.
למשל, יכולנו לדון בישיבה מסויימת על בעיות אספקה של מוצרים. מנהל השיווק היה נושא נאום נלהב ובו התלונן בנוסח של "אני מרגיש שבזמן האחרון יש יותר מידי בעיות אספקה במוצר X ללקוח Y ". מרבית חברי ההנהלה היו מהנהנים ומצקצקים בלשונם שזה באמת לא בסדר וחייבים למצוא מענה.
אבל אני, הרובוט הפקפקן, תוך כדי נאומו של האיש, כבר הייתי מפיק ומעבד מידע מהמחשב שמולי, וברגע שסיים את דבריו, הייתי נוטל את רשות הדיבור ומציג נתונים עדכניים במספרים מוחלטים ו/או סטטיסטיים המוכיחים שהמצב בעצם לא השתנה כלל ואולי אף השתפר לעומת התקופות הקודמות ומוסיף כמובן הסבר חצי פסיכולוגי על כך שהאדון לא שיקר חלילה, אבל אנשים נוהגים להסיק מסקנות מאירוע נקודתי ומשליכים ממנו על טווח רחב יותר. אז המנכ"ל היה נרגע- אבל אחרים זזו באי נוחות…
מעולם לא עשיתי את זה מכוונה רעה או רצון לפגוע. חס וחלילה. אני פשוט לא יכול לקבל שבני אדם נוהגים לקבוע עמדה, להציג מצב, להחליט ולהיות נחרצים כשאין להם שום נתונים מבוססים ואוביקטיביים אלא רק תחושות סובייקטיביות. לא מסוגל. נו, רובוט.
גם בתקופה שבה הרציתי באקדמיה- סטודנטים רבים שלי זוכרים היטב את שטיפת המח שנהגתי לעשות להם עם המשפט "אם אתם רוצים לשכנע ולהזיז משהו- דברו במספרים- ולא בסיפורים".
כזה אני. מקשיב בסבלנות ובריכוז לקונספציות שלמות שאנשים מעלים בפני בפאתוס ורגש- רק כדי להציב בפניהם אחר כך נתונים ומספרים הסותרים לחלוטין את הרגשתם או חשיבתם. מנפץ אקסיומות.
וזה בדיוק מסוג הדברים שהטריפו בזמנו את עמיתי לעבודה באותם ימים נושנים. העריכו אותי, חששו ממני, והיו גם שלא אהבו אותי.
פעם זימן אותי המנכ"ל לשיחה. "תעשה טובה, טזוטה" אמר לי והסתכל בעיני. "תיטעה קצת, תתבלבל בנתונים בכוונה. תן לאנשים לשפוך את מה שהם מרגישים. תן לאחרים להרגיש שניצחו. אתה צודק…אבל לא כולם יכולים להבין את זה".
להגיד לכם שהבנתי? כן. האם הפנמתי ויישמתי? לא.
עברו מאז הרבה שנים, אני מנהל את החברה שבבעלותי כמעט שני עשורים, ועדיין אני לא נותן לרגש לבלבל אותי בענינים עסקיים. אני מפעיל יותר אינטיליגנציה רגשית מבעבר גם בקבלת החלטות. זה כן, והרבה בזכות חטובתי שמאזנת אותי. אבל עדיין- אני בוחן את הכל בנתונים, מידע, עובדות ומספרים. בוחן דברים באופן יחסי ולא רק מוחלט. משווה ומודד.
רובוט. זה אני.