לפעמים זה מותר

מעולם לא הייתי אדם אלים. כל חיי התרחקתי מקטטות, מאלימות.
גם כילד ונער, לא הייתי מאלה ש"הולכים מכות" או פותרים ענינים באלימות. לא מצאתי בזה טעם. בדרך כלל השגתי מה שרציתי או "ניצחתי" ב"מאבק" תוך שימוש בשכל ישר, ניצול אינטרסים ובעיקר תיחכום וערמומיות.
אלו תכונות שפיתחתי כי לא הייתי בריון. הייתי נער צנום, חנוני משהו, ששימוש בכח פיזי ככלי להשגת מטרות לא היה הבחירה המועדפת שלו. ובתקופת בית הספר היסודי היו גם מצבים שחטפתי מכות. לא רבים- אבל היו. החזרתי כמיטב יכולתי- אבל את הנקמה האמיתית במי שהיו אלימים כלפי הקפדתי להגיש קרה, באמצעים משובבי נפש כמו החדרת חרקים לכריכי ארוחת הבוקר שלהם, הכנסת חרא של כלב לילקוט, חבלה בכסא שישבו עליו תוך התענגות על הנפילה ועוד. הסתדרתי מצוין.
כשהגעתי לתיכון -זה כמו לבצע ריסטרט. הכל מתחיל מחדש. משחקי כח של נערים עתירי הורמונים, בדיקת גבולות, מאבקי טריטוריות. אני לא מכיר אותם, הם לא מכירים אותי.
ואז נכנס לחיי גולדמן. תלמיד בכיתתי.
גולדמן היה נער נמוך קומה, רזה ומרושע. ג'ינג'י כעוס תמידית, עיניים רעות שנראו כמו חרכים. אלים. דוחף, בועט, מתפרץ על סביבתו ללא סיבה. פגע רע.
כבר בשבועות הראשונים ללימודים הוא הספיק לריב וללכת מכות כמעט עם כל הכיתה שלנו ועם תלמידי הכיתות המקבילות. הוא לא היה כל כך חזק פיזית- אבל היה לו נשק נוסף. לגולדמן היה חבר מהכיתה. מורדי שמו. הם היו יחד עוד בבית הספר היסודי.
מורדי, נער בן 14 שנראה כמו גבר מוזנח בן 40. בריון גבוה ושמן, שיער צפוף, מצח נמוך וכרס מכובדת.
כשהם הלכו ביחד הם נראו כמו החטא ועונשו.
הבעיה היתה שמי שהלך מכות עם גולדמן- מצא עצמו כהרף עין הולך מכות עם מורדי. חוויה שכדאי להימנע ממנה. מורדי היה חזק ואלים. הוא לא היסס לחנוק, לבעוט ולתת אגרופים בכליות, בגב ובראש. כח בלי מח.
נוכחותו של מורדי העניקה בטחון לגולדמן. הוא עשה כמעט כל מה שרצה. פחדו ממנו. הוא החרים סנדביצ'ים, גנב ספרים ובעיקר אהב ללכת מכות. מדי פעם כשבא לו, התגנב מאחורי נערים במדרגות ופשוט דחף אותם. לא עזרו תלונות למורים. נערים שהתלוננו חטפו מכות רצח מחוץ לבית הספר.
גם אני הפכתי למטרה להצקות של גולדמן. דחף אותי במדרגות, שדד ממני את ארוחתי ומספר פעמים גם חטפתי סטירות משומר הראש שלו מורדי, סתם כי לגולדמן התחשק.
מהר מאד הבנתי שאם אני הולך לבלות ארבע שנים בתיכון- ככה זה לא יכול להמשך וצריך לשים לזה סוף. מהנהלת בית הספר ידעתי שאין לי מה לצפות. אז חיכיתי להזדמנות להוריד מעלי את האיום הזה בכוחות עצמי.
שעת הכושר הגיעה כשבמסגרת הלימודים לקחו אותנו לעבוד בחווה חקלאית מחוץ לעיר. היה פעם דבר כזה.
בחווה עסקנו בניכוש עשבים, שתילה ועבודות תחזוקה שונות. היה נחמד.
עלי הוטלה אחת ממשימות התחזוקה שעסקה בגידור פינת חי. קיבלתי גליל גדול של רצועות פלסטיק קשיח שנראו כמו כבל חשמלי, אותן הייתי צריך ללפף סביב עמודי ברזל וליצור סוג של מגן.
גולדמן, שעסק בניכוש עשבים הסתובב והציק לכולם. שפך דליי חול על ראשם של חבריו לכיתה, בעט במי שכרעו על ברכיים ושתלו, סטר לכאלה שלא מצאו חן בעיניו. יום שגרתי.
ראיתי את מסלול הליכתו וידעתי שהוא יגיע גם אלי בהמשך.
לקחתי את מספרי החיתוך, וחתכתי כעשר רצועות באורך של כמטר מכבל הגידור הקשיח. איגדתי אותם וקשרתי אותם בקצה אחד. עכשיו היה לי ביד שוט רציני. הנחתי אותו לידי והמשכתי לעבוד. המתנתי.
כצפוי- מסלול האלימות של גולדמן הגיע אלי. אדום כולו, מזיע, בלי חולצה. צורח, מקלל. בעט בכלי העבודה שלי ונתן לי אגרוף בכתף. בראשי חלף המשפט "תמות נפשי עם פלישתים".
בקור רוח, התרוממתי ובידי השוט. גולדמן ראה, נבהל והסתובב לברוח. אבל זה היה מאוחר. הכנסתי להצלפה הזו את כל הכח שלי. את כל משקל הגוף שלי, והשוט הנוראי עם עשרת הכבלים הצליף בגבו החשוף.
גולדמן צרח ונפל על הרצפה- פסים מדממים על גבו. לא חשבתי פעמיים, הנפתי את השוט והצלפתי בגבו הפצוע פעם נוספת. ראיתי את העור נסדק ודם זורם על הגב. גולדמן זעק זעקות איומות בקול שלא שמעתי מעולם.
ואז הרמתי את הראש וראיתי מולי את מורדי. ידעתי שאין דרך חזרה. הנפתי את השוט ורצתי לכיוונו. מורדי ברח ואותי לפתו זרועות חסונות של המדריכים והרחיקו אותי מהמקום.
גולדמן פונה לבית חולים ואני נלקחתי לבירור בבית הספר. הושעיתי ליומיים. לא קיבלתי עונש חמור מזה, כי הנהלת בית הספר הכירה את הנפשות הפועלות. גולדמן נעדר מבית הספר כשבועיים במהלכם קיבל תפרים בגב ונאלץ לישון על הבטן.
ואיתי? אף אחד לא התעסק עד סיום התיכון.
***********************************************
זו היתה הפעם היחידה בחיי שבה נקטתי באקט אלים כלפי מישהו. עד אז ומאז- לא הרמתי יד על איש.
ולמה אני מספר את זה דווקא עכשיו? עברו עשרות שנים מאז. אין לי מושג מה עם גולדמן. אולי נרקב בגיהנום.
כי לפעמים אין ברירה. גם אם אתה אדם תרבותי, שקול, רציונלי. לפעמים חייבים להפעיל כח. אכזרי. גם לא פרופורציונלי. לפעמים זה הדבר הנכון. המותר. לפעמים זה הדבר הרציונלי היחיד שעובד.
ובימי המלחמה הנוכחיים, כשאנחנו משחקים טנגו הומניטרי ומטומטם עם החמאס ופוחדים לפעול בעוצמה- הסיפור עם גולדמן צף ועולה לי בראש.