מנהרות הזמן

נו. שוב מלחמה. עם אותו אויב, באותו המקום, באותם כללי המשחק.
רק שהפעם האויב התעצם עוד יותר. ככה זה כשלא מסיימים את העבודה בפעם הראשונה. ובפעם השניה. ובפעם השלישית.
זה כמו כשלוקחים אנטיביוטיקה בזמן דלקת. אסור להפסיק לקחת את התרופה. מוכרחים להמשיך את הטיפול עד הסוף. אחרת החיידקים מתחזקים ומתחסנים.
אבל לא על זה רציתי לכתוב. היו המון הפתעות עד כה- ואני רוצה לעסוק באחת מהן- לטעמי מן החשובות והאסטרטגיות.
מאז תחילת המלחמה אני עוקב בענין רב אחרי התקשורת הממוסדת/מסחרית – ערוצי הטלויזיה והעיתונות היומית- ומול התקשורת העממית הישירה- הרשתות החברתיות והבלוגים שהם הם הרייטינג המשמעותי והאמיתי. דור שלם צורך את המידע שלו משם ולא מחברת החדשות.
ואם יש משהו שקרה הפעם בעוצמה אדירה- ולדעתי עוד ייחקר ויילמד בעתיד במסלולי לימודי התקשורת- הוא שמיטת השטיח מתחת לרגליה של התקשורת הממוסדת- שלא מאמינה ואולי גם לא מבינה שזה קורה לה עכשיו, און ליין. ובמהירות עצומה. גוף שהתרגל להכתיב סדר יום וסדרי עדיפויות. אצלו הכח.
ופתאום צץ כח אחר. יוצא מהארון לא רק בבחירות לכנסת אלא גם בכלים תקשורתיים. כח אינטראקטיבי, פעלתן ודעתן. ומכתיב סדר יום שונה לגמרי. לא פחות שנון, לא פחות מנומק, לא פחות דעתן ורהוט.
במהלך שבועיים של מלחמה- אני רואה מיום ליום את הכרסום, הזלזול, הציניות והבוז שעולה ברשתות החברתיות- שהן הן מדורת השבט העדכנית, ככר העיר ההומה והמדוייקת הרבה יותר, כלפי גופי התקשורת הממוסדת שאפילו לא מרגישה עד כמה היא אנכרוניסטית (להיפך- מרבית אנשיה משוכנעים שהם האוראקל מדלפי)- שנחשפים בצורה בוטה בהומוגניות והקיבעון המחשבתי הזחוח- שכבר אינו קיים ובמקרים רבים אף אינו בר נימוק למעט הצורך להיות חלק מהמקהלה- שמא יאבדו את מקומם.
כמו אותה גברת קשישה שנאחזת בפאתטיות בזכרון יופיה הצעיר ומגחיכה את עצמה באיפור כבד ולבוש חושפני.
ונהמת ההמון הזו מגיעה ועוד איך- למי שעד לפני מספר שבועות האמינו שהם הם- קובעי הטון, האג'נדה וסדר היום.
הם שמכריזים בהבל פה נחרץ על מה נכון ומה לא- ומעזים לצפות פני עתיד בביטחון של ידעונים. כבר 16 ימי לחימה שהם עדיין מדקלמים בלי לאות ובלי להודות בכישלונם את הקלישאות השחוקות על "הפסקת אש קרובה…לגיטימציה בינלאומית אוזלת…שעון חול מדיני" ונחרדים כל פעם מחדש למול המציאות המנפצת.
והנה קול העם נשמע ובגדול. והוא חד ואמיתי. ומזלזל. וברובו אינטיליגנטי. ומעלה קטעי יוטיוב מביכים, מאמרים מלפני שנים אחדות של נבואות והערכות של מומחים נפוחים, שדרנים זחוחים ופרשנים נשואי פנים.
אבל קשה להם להתעשת, ולכן שוב ושוב פוגשים "מומחים", שההיסטוריה מוכיחה כעת שהערכתם אינה שונה במאום מהערכת כל נהג מונית אקראי- מוזמנים שוב ושוב למכור את מרכולתם במשך שעות של אולפן פתוח עתיר ברברת.
על פני רבים מהם כבר רואים את ההבנה שבעוד רגע קט- מישהו כבר יפנה לידידנו גוגל ויעמיד במבחן המציאות פרשנויות קודמות שלהם.
דור חדש הוא הדור הזה. דור שקשה לעבוד עליו. גוגל זוכר הכל. דור חד, שנון, פיקח, מפקפק ומאתגר.
שדרנים, פרשנים ועיתונאים שניסו למכור שוב אג'נדה חד צדדית, משומשת ופגת תוקף, רק מכח האינרציה (במקרים רבים מקיבעון) מוצאים עצמם מותקפים ומוקעים בראש חוצות ברשתות החברתיות באופן אכזרי, גס ובוטה, מוקצן. בצדק או שלא בצדק, זה לא הענין, במרבית המקרים תוך סתירה אמפירית של דבריהם. אז הם מנסים לתרץ, להתלונן, לצעוק פשיזם, וסתימת פיות, ואובדן הדמוקרטיה וכל החרא הזה- אבל זה לא משנה. עידן החד צדדיות- שבו אני משדר ואתה מקשיב הסתיים מזמן- עם המצאת הטוקבק הראשון.
צוקרברג שינה את הכללים ושכח לספר להם.