גברת שוורץ

עד היום קשה לי להריח חלב חמוץ. אתם יודעים- הריח הזה שנספג בסמרטוט אחרי שמנגבים חלב שנשפך, או כשפותחים חלב שפג תוקפו.
זה לא הסירחון הגרוע שיש. יש גרועים ממנו. אבל זה ריח שעושה לי רע.
עשרות שנים אחורה בזמן. הבית המשותף הקטן ברמת גן. הקומה השניה. בית ילדותי.
בדלת ממול לדירה שלנו שכנה זקנה ערירית. גברת שוורץ. היא גרה שם עוד לפני שנולדתי.
ביתה של גברת שוורץ היה תמיד סגור. מסתורי, אפל, קודר ושתקן. התריסים היו מוגפים, מעולם לא נפתחו.
הבית היה בשקט מוחלט. לא צלילי רדיו, לא מוסיקה, לא שיחה. דממת קבר.
כולנו, הילדים שגרו בבנין חששנו מדירתה של גברת שוורץ. בכל פעם שעברנו ליד הדלת הגברנו את צעדינו והתרחקנו משם. לא רצינו לעמוד מולה. לא ידענו מה קורה בתוך הבית הזה.
ידענו שהיא שם, לבד. אף פעם לא יוצאת מהבית. מעולם לא קלטתי איך היא נראית באמת. רק דמות כבדת גוף, גוצה, שביס מוזר לשערה ופנים לא ברורות וחרושות קמטים. לא דיברה עם אף אחד, לא התלוננה, לא גערה בילדים המרעישים. שום כלום. לגמרי לבדה. בלי מבקרים. בלי משפחה. בלי חברים. בלי אף אחד.
אחת לכמה ימים היתה אמא נוקשת בדלתה, לראות מה שלומה ולכבדה במאכל או כוס תה. ואחותי ואני היינו מסתתרים מאחורי דלת ביתנו, צופים בסקרנות באמא עושה דרכה לדלת ומצלצלת בפעמון.
זה לקח זמן, אבל הדלת היתה נפתחת לכדי חרך וגברת שוורץ מציצה החוצה. כשראתה את אמא- פתחה את הדלת קצת יותר. הדבר היחיד שניתן היה להבחין בו היא האפלה. הבית היה חשוך כמעט לגמרי אף בשעות היום.
ואז היה מכה בנו הריח. ריח נורא של חלב חמוץ. גל חזק, סמיך ודומיננטי של ריח היה יוצא מכיוונה של גברת שוורץ וממלא את חדר המדרגות במשך זמן ארוך, גם אחרי שהדלת נסגרה. ריח גוף. הריח היה נדבק לנו לאף ולא עוזב במשך שעות.
הריח היה כה מזוהה איתה, שהיו ימים שעליתי במדרגות והבנתי שגברת שוורץ פתחה את הדלת מתישהו רק בגלל הריח.
אני חושב שהייתי חייל, כשחזרתי הביתה וסיפרו לי שיום אחד היא נעלמה. השכנים שמעו משהו על כך שהועברה למוסד.
מי לקח אותה, למה, איך, לאן ומה קרה איתה מאז – איש לא יודע. חלפו השנים. בגרתי, עזבתי את הבית, התחתנתי. ודירתה של גברת שוורץ נשארה ריקה. סגורה ומסוגרת. אולי עד עצם היום הזה.