קצת"ח

לפני שתכריזו עלי כמי שיצא מדעתו, תקראו בבקשה עד הסוף, תנפו את הרגש והרעש ותתיחסו רק להיבט ההגיוני של הדברים. בסדר? להתחיל?
פעם, כשהייתי ילד החיים היו מאד ברורים. אנשים חיו, עבדו, הזדקנו, יצאו לפנסיה בגיל 65 , חיו כמה שנים אחר כך ומתו. מוות טבעי. לא משהו דרמטי או יוצא דופן.
נהגנו לפגוש במדרגות מדי פעם את השכנים המקשישים מר כהן או גברת לוי, עד שיום אחד – פשוט לא. ואז שאלת איפה מר כהן ואמרו לך שהוא נפטר. התקף לב, שבץ. משהו ידידותי ומהיר.
אבל כיום- העליה המשמעותית בתוחלת החיים יצרה מפלצת נוראה שהשפעותיה הן חברתיות וכלכליות לכל רוחב חיינו.
בואו נדבר על נושא הדיור. פעם, הסבתות מתו. (הסבא מת הרבה קודם…) וההורים שלנו היו מקבלים בגיל צעיר יחסית, ירושה שכללה במרבית המקרים גם דירה נחמדה וגם קצת חסכונות. בכסף הזה- בין אם ממכירת הדירה או מהשכרתה, הורים יכלו לעזור לילדיהם. לעזור בקניית דירה, לממן לימודים.
שלא לדבר על שוק הדיור- שהרויח דירה ריקה שהצטרפה למאגר. חלק מהחוסר בשוק הדיור הוא בגלל שאנשים מאיישים אותן יותר מדי שנים.
אבל כיום הסבתות לא מתות. הן חיות עד גיל תשעים. כשהן כבר תלכנה לעולמן- הילדים שלהן יהיו בני 70 . קצת מאוחר מדי. לך תדאג בינתיים לדירה לילדים ולכסף. מאיפה?
אפילו קצת חסכונות מהסבתא לא נשארו כי הכל הלך על מטפלים סיעודיים ותרופות. לפעמים גם נשאר חוב בבנק.
העליה בתוחלת החיים יצרה משהו שבנעורי לא היה קיים. כל העולם הגריאטרי. עולם הסיעוד.
אם נחשוב בהגיון קר, לרוב, המשמעות האמיתית של תוחלת החיים הארוכה בשפה פשוטה היא: "הארכנו לך את תקופת הגסיסה".
המראה הכל כך שכיח היום, של גינות ציבוריות עמוסות בקשישים עגומי מבע, פסיביים על כסאות גלגלים, נטועים בחוסר אונים נורא בין עשרות מטפלים מלוכסני עיניים המלהגים בקקפוניה של שיחות בקול גבוה, לא נראה אז.
זקנים חיו עד העשור השביעי, חלו לזמן קצר (או קיבלו דום לב- אם התמזל מזלם) ומתו. הכי טוב. הכי נכון. הכי אנושי.
ואילו היום- הארכת תוחלת החיים יצרה שוק של עשרות אלפי מטפלים סיעודיים, מחלקות גריאטריות ענקיות ועמוסות, תעשיית טיטולים למבוגרים, תרופות, זונדות, בלוני חמצן ושאר חולירע שהם כבר נחלת הבית הפרטי ולא בתי חולים. תוחלת החיים עלתה- אך אוי לאותה קללה. מרבית הזוכים לתוחלת החיים הזו לא נהנים ממנה. על כל קשיש שנראה וחי כמו מיק ג'אגר יש 1000 קשישים שלא מסוגלים לנגב את ישבנם לבד.
סבל להם, סבל למשפחה, דירה אחת תפוסה וחשבון בנק מתרוקן.
ויש את ענין הפנסיה שסוף סוף עלה לכותרות. הדור שלנו- וגרוע ממנו- הדור הצעיר יותר,לא יכולים להיות בטוחים שישאר משהו לשלם להם. הסיכווי הסביר הוא שלא ישאר כלום. אף אחד לא מבטיח שמה שאני מפריש היום אכן ישאר בקופה.
בעבר אנשים יצאו לפנסיה ומתו אחרי שלוש-חמש-שמונה שנים. היום אנשים יוצאים לפנסיה וחיים 15 שנה. אין מאיפה לשלם. גם הארכת גיל הפרישה (שחייבת להתבצע לדעתי) תשפיע בטווח הארוך בלבד ובמקביל- תחסום דרכם של צעירים לשוק העבודה שיהיה תפוס בקשישים.
בקיצור- תוחלת החיים הארוכה היא צרה. יכולתי למלא עוד שמונה עמודים למה- אבל אחסוך מכם.
החלטתי לעשות מעשה. לשקול הקמת תנועה שמטרתה היא קיצור תוחלת החיים. ק.צ.ת.ח – התנועה לקיצור תוחלת החיים.
לעבור לאורח חיים שיבטיח שבהדרגה שכולנו נחיה פחות שנים ונשחרר את הדור הממשיך שלנו מנוכחותנו המעיקה וגוזלת המשאבים. איך וכיצד? בפוסטים הבאים אם יתחשק לי…בינתיים הנה הסטיקר.
תדפיסו ותדביקו על האוטו