מסע בזמן
עברתי טלטלה רגשית בימים האחרונים. ואני לא טיפוס נוסטלגי.
יש דברים שמחכים כנראה לזמן הנכון.
אי שם בשנות השישים, הורי רכשו מכשיר הקלטה. "טייפ ריקורדר" קראו לזה.
מכשיר גדול, מגושם שהקליט על סלילי הקלטה גדולים. על קלטות -"קסטות" איש עדיין לא חשב.
וזה אחד המכשירים שליוו את ילדותי. שמעתי בו שירים שהורי הקליטו מתקליטים ישנים במהירות סיבוב של 78 סל"ד, בנעורי הקלטתי בו שירים מהרדיו, את הלהיטים ממצעדי הפזמונים (שהיו פעם ה-מקור למוסיקה עדכנית). כי לא היתה דרך אחרת להשיג אותם.
על טייפ הסלילים הזה, הקליט אבי המנוח את עצמו, שר פיוטים מספרי הקודש, בקולו המיוחד שהקנה לו מעמד של "נעים זמירות" בבית הכנסת השכונתי.
ועל הטייפ הזה הקליטו הורי את אחותי ואותי לאורך ילדותנו. שרים, מקשקשים, צוחקים.
לדור שחי היום, בעולם הסמארטפונים, התיעוד הוא טריויאלי. לכל תינוק שנולד בחודש שעבר יש בארבעה שבועות של חיים ארכיון של תמונות וסרטוני וידאו, שאנחנו- ילידי שנות השישים לא נגיע לכמות ולאיכות הזו גם אם נחיה עד גיל 200.
אנחנו מצלמים ביום אחד את עצמנו ואת חיינו עשרות פעמים. גם ילידי שנות השמונים- עידן מצלמות הוידאו הביתיות, מקבלים כמובן מאליו את התיעוד הזה.
אבל בשנות השישים מכשיר הקלטה היה פלא טכנולוגי. נדיר. כילד אני זוכר שכנים ומכרים עולים לרגל לבית הורי לראות את הקסם.
סלילי ההקלטה הללו היו מאוחסנים בבית הורי עשרות שנים. המכשיר עצמו שוכן אצלי במחסן. לעולם לא אזרוק אותו.
לאחר שהורי נפטרו לקחתי את הסלילים אלי הביתה. הנחתי אותם בקופסה בארון שם הם נחו עד עכשיו.
ולפני כמה שבועות תוך שיטוט בגוגל מצאתי חברה להמרות מדיה. הרמתי טלפון ולשמחתי הם ממירים גם סלילי הקלטה בני יותר מארבעים שנה.
והעברתי להם את החומר. חלפו מספר שבועות. זה לוקח זמן.
לפני כמה ימים, בעודי יושב במשרד, קיבלתי טלפון שהחומר מוכן והשליח בדרכו אלי.
כעבור שעה קלה הוא הגיע ומסר לי ערימת דיסקים צרובים ועליהם עשרות שעות הקלטה בקבצי MP3 .
קולות הילדות שלי חוזרים לחיי.
והתחלתי לשמוע דיסקים אקראיים, לדלג לאורך הקובץ כל כמה שניות.. אי אפשר לעבור על כל החומר בבת אחת. וקיבלתי בום רגשי. יותר מארבעים שנה אחרי, הקשבתי לצלילים ולקולות לראשונה.
הנה, זה אבא שלי. כמעט עשור וחצי אחרי שהלך לעולמו. שר בקול חזק וצלול. פתאום שמתי לב כמה הקול שלי היום- דומה לקול שלו. מעולם לא הבחנתי בזה קודם.
ולפתע קולות ילדים. ואני שומע את עצמי בגיל שלוש. שר שירים שלמדתי בגן. וזה כל כך אני. האינטונציה בקול. חיתוך הדיבור.
זוגתי, שעובדת איתי במשרד, שמעה את הקולות, ובאה, מתרגשת לשמוע את בן זוגה שמקשקש כל היום…מדבר כזאטוט בגן.
ואז הדמעות. לא עצרתי. הן שטפו את פני, ופתאום אני רואה שגם היא מזילה דמעות. ושנינו צוחקים ודומעים.
ואני מקשיב להקלטות שלי מדבר, מפטפט ולעיתים פוצח במונולוג. (פוסטים ראשונים…).
ואני זוכר מצוין את הרגע שבו הקלטתי אותן. איך ישבתי, על מה חשבתי. מה היתה השעה ומי נכח. והכל חוזר. הריחות, הטעמים, אמא ואבא שכבר לא כאן, אחותי שתחיה.
אני חייב לומר שטזוטה הקטן היה ילד חמוד מאד…. קשקשן, מדבר כמו איש מבוגר ולא ילד… והשבוע הוא גרם לזוגתי להתאהב גם בו…
******************************************************************
הבלוג שלי חוגג החודש שש שנים. חתיכת זמן.
אני אוהב את מה שאני עושה וכל כך נהנה לכתוב. חשוב לי לקבל פידבק, לדעת מה הקוראים שלי חושבים, מה הם מרגישים.
תודה למי שמשתפים אותי ברגשותיהם, שמרגישים בנוח להתיעץ איתי במייל בכל מיני נושאים. מסתבר שלאורך השנים נוצר סוג של קירבה ואמון.
תודה לכל מי שקורא כאן. זה לא מובן מאליו שנכנסים מתוך בחירה לבלוג לקרוא פוסטים.
וכשאני רואה ימים שיש בהם מאות כניסות לבלוג , אני מוחמא ומעריך את זה מאד.
בעידן שבו אנחנו מוצפים במידע ברשתות החברתיות, כשתוך חמש דקות מופיעים עשרים סטטוסים של אנשים שונים. לך תחלק את הקשב שלך…אז עושים לייק אוטומטי.
אבל בבלוג- אני יודע שמי שנכנסו- בחרו לעשות זאת. יזמו את זה. והכי חשוב- רצו את זה.
תודה לכם.
נושאים: סיפורים מהחיים | 24 תגובות »
31 במאי, 2014 בשעה 13:42
בגלל שאתה לא אישה (או שכן (-;) ,
אני מרגיש בנוח להגיד:
באתי בגלל הציצים ,נשארתי בגלל האישיות.
31 במאי, 2014 בשעה 15:36
אף פעם לא כתבתי פה תגובה.
מין עצלנית שכזו, שוכבת במיטה עם הטבלט וקוראת פסיבית.
גיליתי את הפוסט לפני כמה שנים אולי ארבע אולי יותר.
ומאז אתה מלווה את החיים שלי. כל יום אני נכנסת לראות אם יש פוסט חדש ומתאכזבת כשלא (למרות שאתה כותב רצוף וקבוע…אסור להתלונן שלא תחשוב שאני פולניה חחח..)
אבל יש מלא חומר אז אני חוזרת אחורה לפוסטים קודמים שקראתי מזמן, נהנית לגלות בין השורות עוד משהו שלא זכרתי. מאושרת שגיליתי אותך. משתפת את הסביבה בלינקים לפוסטים שעשו לי משהו.
בלוג זה יותר טוב מספר. כי כל פעם נוסף עוד דף ועוד דף.
למדתי לאהוב אותך דרך הבלוג למרות שזה לא תמיד קל עם הציניות והרעיונות "יוצאי הדופן" שלך.
תודה על הכל. על השיתוף בחיים. על ההצחקות עד כאב בטן. אתה אדם יקר לי למרות שאינני מכירה אותך אישית.
מאחלת לך עוד שנים רבות של בריאות ואושר ושתמשיך לכתוב וללוות אותי עוד ועוד ועוד ועוד…
באהבה גדולה
31 במאי, 2014 בשעה 23:30
יום הולדת לבלוג ,
לאיש ולציצים – טזוטה,
תמשיך לכתוב הרבה ולעשות טוב על הנשמה,
אוהב לקרוא פה.
1 ביוני, 2014 בשעה 1:14
אני לא מאמין! 6 שנים אני קורא בבלוג הזה
התחלתי לקרוא ממש מהתחלה
מזל טוב גבר
1 ביוני, 2014 בשעה 9:36
ברכות ל 6 שנים לבלוג
אוהבת מאוד ליקרוא כאן
1 ביוני, 2014 בשעה 11:56
מרגש לקרוא
תודה על השיתוף במשהו אינטימי
1 ביוני, 2014 בשעה 16:37
איך עברו 6 שנים???? כאילו אתמול גיליתי את הבלוג שלך
תמשיך עוד הרבה שנים!! אתה מצחיק ומעניין
1 ביוני, 2014 בשעה 21:31
מכורה לבלוג הזה
שתמשיך הרבה שנים!!
1 ביוני, 2014 בשעה 23:11
זה באמת מטלטל לשמוע קולות מהעבר אחרי כל כך הרבה שנים.מבין את ההרגשה.
2 ביוני, 2014 בשעה 0:46
ברכות לאיש יקר על שש שנים לבלוג.
נכנס לבלוג כמעט כל יום ותמיד מוצא משהו מענין.
2 ביוני, 2014 בשעה 2:05
את ההכותב הכי מקורי שאני מכיר.תמשיך בקצב הזה!
2 ביוני, 2014 בשעה 9:26
תודה חברים
מחמם את הלב
2 ביוני, 2014 בשעה 14:43
ברכות לבלוגר שעושה לי טוב בלב
2 ביוני, 2014 בשעה 14:44
מאד מרגש זה להקשיב לקולות ילדות אחרי כל כך הרבה שנים,,
מבינה את זה טוב.
2 ביוני, 2014 בשעה 14:46
ציצים ציצים ציצים זה אמנם הנושא שלך בחיים
אבל יש בך עושר רוחני אמיתי וגדול
תמשיל ותצליח
2 ביוני, 2014 בשעה 19:53
יומולדת חגיגה נחמדת
שלחתי לך משהו במייל
2 ביוני, 2014 בשעה 22:19
טוב ששמרת על הסלילים של הקלטות בתנאים לא טובים הכל היה נמחק ומושמד
3 ביוני, 2014 בשעה 1:39
חגיגות שש שנים לבלוג! תעשה מפגש קוראים במועדון חחחחחח יכול להיות נחמד להרים ערב כזה עם חשפניות חחחחח (וגם חשפנים לטובת הקוראות שלך)
3 ביוני, 2014 בשעה 8:28
כל הכבוד, וסחתיין עליך!נראה לי שבבית הוריי אפילו תקליטי ויניל לא נשארו.
ואם הייתי שמח לשמור על משהו מהעבר זה את האנשים בגרסה היותר צעירה שלהם, כשהם צלולים ובריאים.
3 ביוני, 2014 בשעה 23:41
חג שמח טזוטה וברכות ל 6 שנים לבלוג
אני הולכת לישון איתך כמעט כל לילה ואתה אפילו לא יודע
4 ביוני, 2014 בשעה 11:12
הגעתי לבלוג שחיפשתי מתכון.וגיליתי מתכונים ופתאום גם המון ציצים ואפילו המון פוסטים.התחלתי לקרוא והתמכרתי. אני שמח שגיליתי וקורא כאן קבוע ונהנה בלי להגיב חוץ מעכשיו כי אני עצלן חחח
5 ביוני, 2014 בשעה 15:18
שש שנים?? הזמן רץ שנהנים!
אוהב לקרוא אותך.תמיד מוצא משהו חכם ושנון עם הרבה בין השורות.
5 ביוני, 2014 בשעה 19:18
טזוטא תעשה לי ילד!! או שני ילדים או שלושה
נשיקות חמות ותודה על הצחוקים
8 ביוני, 2014 בשעה 10:06
שוב תודה לכל המברכים