מינכן 1991

מינכן לא באה לי בטוב. נחתתי בשעת אחר צהריים מאוחרת של חודש נובמבר, לתוך קור מקפיא.
המונית שהסיעה אותי משדה התעופה למלון חלפה בשדרות רחבות, משני עבריהן בנינים ארוכים, שותקים, רציניים וכהים, ולא רק בגלל האפלולית של בין ערביים.
תפאורה קודרת, משרה תחושת מועקה כבדה.
כל כך לא רציתי להיות כאן. אבל זו נסיעת עבודה ואין לי הרבה ברירות. הגעתי למינכן בטיסה ישירה מאמסטרדם. מתוך ארבעה ימים בהולנד ביליתי שלושה לבדי בחדר המלון. קודח מחום. להיות חולה לבד, בעיר זרה במדינה זרה זה אחד הדברים הכי מחורבנים שיש. בין הזיית חום אחת לאחרת התפללתי להרגיש מספיק טוב כדי לעלות על הטיסה משם.
וכך, מותש ועצוב הגעתי למינכן. והעיר לא האירה פנים.
המונית הורידה אותי בסימטה צרה במרכז העיר. גררתי את המזוודה ונכנסתי ללובי של המלון הקטן. רציתי לשים אותה בחדר ולצאת לשתות משהו. אם כבר מינכן…אז הרבה בירה.
אבל לא הייתי מוכן למכת הריח שקיבלה אותי ברגע שעברתי את מפתן הכניסה. ריח נורא. כבד וחמוץ. כאילו חבורת נהגי משאית בעיצומה של תחרות הפלצות.
נשמתי עמוק, נרשמתי בקבלה והלכתי למעלית הזעירה והקלסטרופובית. גם במעלית היה הריח. גם במסדרון שהוביל לחדרי. גם בחדר. הריח היה ספוג בקירות.
ריח של כרוב כבוש מבושל. ה"סאווקראוט"- ה"שוקרוט" הגרמני. המאכל הלאומי של בוואריה.
הנחתי את המזוודה על כורסא שהיתה בחדר והשתרעתי על המיטה. לנוח קצת. נו. יש לי להיות כאן שלושה ימים- מרביתם בחוץ. אשרוד את הריח.
אחרי שעה קלה יצאתי מהחדר ועשיתי סיבוב במלון. להכיר את השטח. מלון קטנטן. ביתי. עשרה חדרים בסה"כ.  זוג מבוגר מנהל אותו. מאחורי הדלפק הקטן ראיתי דלת שהובילה למטבח. משם הריח חזק עוד יותר.
השעה היתה שעת ערב מוקדמת ובחדר האוכל הקטן ישבו מספר אנשים וסעדו את ליבם. לא היה לי תיאבון. יצאתי לאוויר הקר שבחוץ והתחלתי ללכת. שעה של טיול רגלי הביאה אותי לכיכר העיריה. ירדתי לאחד ממרתפי הבירה שבכיכר, כמה עשרות מדרגות לעומק האדמה ובבת אחת האווירה הקודרת שבחוץ הפכה לעולם נפלא של שמחה. אולם ענק, מסביבו כוכים גדולים ובהם שולחנות עץ אליהם מסובים חבורות נשים וגברים, בחלל הגדול שולחנות אבירים ארוכים, מאות אנשים יושבים לאורכם, שותים בירה, זוללים נקניקיות, צוחקים, רוקעים ברגליהם, מרעימים בקולם. בשולי האולם שני קשישים בתלבושת מסורתית מנגנים במרץ באקורדיון, מלצריות בפורמט של סבתא מדלגות בין השולחנות כשבכל יד הן אוחזות מספר כוסות ענקיות של ליטר בירה.
התיישבתי ליד אחד השולחנות הארוכים, הזמנתי כוס ועוד כוס של בירת חיטה וזרמתי. שלושה חצאי ליטר של בירה שיפרו את מצב רוחי העגמומי ואחרי שעה קלה כבר צחקתי עם החבורה בשולחן, זרים שלא הכרתי. האמת שגם הם לא הכירו זה את זה עד לפני שעתיים. אלכוהול מחבר אנשים…
קצת אחרי חצות חזרתי למלון, ושוב היכה בי הריח כשנכנסתי. זה לא עובר החרא הזה…אבל ישנתי שנת ישרים.
למחרת, בשעת ערב חזרתי למלון אחרי יום עבודה. הפעם כבר הייתי מוכן לריח שיקבל את פני. הייתי רעב. בחרתי שולחן פנוי בחדר האוכל והתיישבתי. גרטהוד, בעלת המלון שכבר הספיקה לפטפט איתי הבוקר ניגשה ושאלה מה אני רוצה לאכול.
טוב, אני במינכן וזו הזדמנות לטעום את הכרוב המפורסם במקום אותנטי…אבל אני לא אוכל בשר בחו"ל מטעמי כשרות…
סיפרתי לגרטרוד שאני צמחוני- ולהפתעתי הסתבר שהם מכינים גם גירסה צמחונית- כי תמיד בין האורחים יש כמה צמחונים. והזמנתי – עם ליטר של בירה בווארית. הקערה המסריחה שהונחה לפני היתה מלאה בעיסה דוחה למראה- אבל טעימה להפליא. עדין ועוקץ גם יחד. וזה מה שאכלתי שם כל ערב. התמכרתי.
בערב שלפני הטיסה, ואני כבר מיודד עם גרטרוד ובעלה, ביקשתי ללמוד להכין את תבשיל הכרוב לפני שאחזור לארץ. הוא הסכים ויחד נכנסנו למטבח הקטן והמחניק מצחנת כרוב. אני קצצתי את הבצל כשכר לימוד, הוא הכין את הגירסה הבשרית ואת המתכון הזה אני משתף איתכם עכשיו.

המצרכים:
שתי קופסאות שימורים של כרוב כבוש. יש לסנן ולשטוף מתחת למים זורמים.
שני תפוחי אדמה בינוניים מגורדים גס בפומפיה.
בצל גדול קצוץ דק.
נקניק קבנוס אחד (מקל קבנוס) חתוך לטבעות בעובי חצי ס"מ (במקור היו נקניקים יבשים מבשר חזיר).
שני עלי דפנה
כפית שטוחה פלפל שחור
חצי כפית קימל טחון. (מי ששונא קימל יכול לוותר).
מלח
אבקת מרק עוף או בשר.
שמן לטיגון

הכנה:
שמים שתי כפות שמן בסיר ומטגנים את טבעות הקבנוס עד שהופכות לשחומות מאד. מוציאים ושומרים בצד.
באותו השמן מזהיבים את הבצל הקצוץ.
כאשר הבצל זהוב מוסיפים את הכרוב הכבוש מסונן מנוזלים (אחרי שנשטף), מערבבים ומטגנים עוד שתי דקות.
מוסיפים את תפוחי האדמה המגורדים, את הקבנוס המטוגן ואת כל התבלינים- מוסיפים מלח לפי הטעם (קורט או שניים) מערבבים ומטגנים עוד דקה.
מכינים "ציר עוף" מכוס גדולה של מים רותחים וכף גדושה אבקת מרק. מוסיפים לתבשיל. הנוזלים צריכים לכסות את הכרוב בגובה של סנטימטר אחד מעל.
מכסים ומבשלים על אש קטנה 45 דקות. בודקים שלא חסר נוזלים. אם צריך מוסיפים עוד קצת "ציר עוף". טועמים ומתקנים תיבול (מלח-פלפל).
התוצר הסופי צריך להיות יותר סמיך ממרקם של דייסה- אבל לא דליל. אוכלים כמנה עצמאית או כתוספת נפלאה לנקניקיות.