באחריות

מאז ומעולם לקחתי אחריות. על מעשי. על חיי. לא התחמקתי, לא ברחתי. קיבלתי החלטות ועמדתי מאחוריהן. בחיים האישיים ובחיים המקצועיים. גם כשהייתי עובד זוטר, גם כשהייתי מנהל בכיר- וגם כשהקמתי חברה משלי.
לקיחת אחריות מביאה לתוצאות. לעיתים שילמתי מחיר כואב. לעיתים קטפתי פירות מתוקים. אך היא משתלמת.
עוד בימי בית הספר היסודי. מעשי קונדס ענינו אותי יותר מלימודים וחלק מהתעלולים שלי טימטמו את בית הספר. אבל תמיד- כשהמורה התייצב/ה בפני הכיתה ושאל/ה "מי עשה את זה?" – הרי שאם היה לי חלק בזה, ואפילו שידעתי שלעולם לא יעלו עלי – קמתי וללא היסוס הכרזתי: אני.
ושילמתי מחיר. נזיפות, הערות, זימון הורים. אז מה. הרגשתי יותר טוב עם עצמי.
תחילת שנות השמונים. אמצע דצמבר. חורף. ואני חייל ירוק בסדיר. טוראי שזה עתה סיים טירונות.
והבוקר הגיע לקו הגמר חודש של קורס מקצועי בבסיס הדרכה בצריפין. היה טקס סיום. קיבלנו תעודות, קיבלנו צווי סיפוח ונשלחנו איש איש לדרכו.
הצו שלי הופנה לבסיס בדרום הארץ. תפסתי טרמפ לכביש הראשי ומשם אוטובוס לתחנה המרכזית בתל אביב בה עליתי על אוטובוס נוסף דרומה. לקראת צהריים ירדתי באיזור שבו אמור להיות המחנה, ובגשם מציק חיכיתי לטרמפ.
קצת אחרי השעה אחת הטרמפ הוביל אותי למחנה שנראה נטוש. חיילת משועממת בשלישות הסתכלה בצו שלי, ולאחר ששוחחה עם קצין שהיה שם אמרה לי בלקוניות שהם לא זקוקים לי כאן ושאני מקבל סיפוח לבסיס אחר.
אחרי המתנה חסרת מעש של כשעה היה בידי צו סיפוח לבסיס אחר. ליד עפולה.
עייף וקצת רטוב הלכתי ברגל כמחצית השעה עד לכביש, שם תפסתי אוטובוס לתחנה המרכזית בתל אביב. מזמן לא הייתי שם…
חיכיתי לאוטובוס לעפולה. אכלתי פלאפל תפל ושתיתי קינלי תפוזים. האוטובוס הגיע כעבור שעה קלה. השענתי את הראש על החלון וניסיתי לנמנם.
כעבור כשעתיים של נסיעה מרובת עצירות בתחנות מרכזיות בחצי מערי ישראל ירדתי בצומת הסמוך למחנה החדש שלי.
השעה היתה בין חמש לשש בערב. חורף. חושך. כביש ריק. נראה כמו סוף העולם. ראיתי שלט מכוון לבסיס במעלה גבעה, ומאחר ששום רכב לא נראה באופק התחלתי לצעוד. נהניתי מהשקט. זה לקח שלושת רבעי שעה של הליכה עד שעברתי את הש.ג. ונכנסתי לבסיס. הכל נראה שומם וריק.
מצאתי את השלישות שם ישב חייל צעיר. הגשתי לו את הטפסים. הוא נשען לאחור, גירד בראשו ואמר לי משהו ששמעתי כמה שעות קודם…
יש שינוי….אני צריך להיות מוצב בבסיס אחר…ליד חיפה.
חייכתי ביאוש. השעה היתה שעת ערב. הייתי עייף וגם רעב. החיוך נמחק כשהוא אמר לי שאני חייב להגיע לבסיס החדש עוד הערב.
שאלתי אם לא אוכל להשאר הלילה בבסיס- ולנסוע מחר בבוקר. הוא התקשר, בירר וחזר אלי עם התשובה הטפשית שאי אפשר. ממילא אין להם מקום בשבילי לישון ובבסיס החדש מחכים לי. שאלתי אם אפשר לאכול משהו- והוא אמר שהמטבח סגור.
כמו בסרט רע, לקחתי את הצו החדש….והתחלתי לעשות את הדרך חזרה לכביש הראשי (יחסית). הפעם ההליכה היתה מהירה יותר. גם בגלל הקור, גם בגלל הירידה וגם בגלל הכעס.
עמדתי בכביש החשוך בקור, כמו פולני טוב, עד שתפסתי טרמפ לכיוון חיפה. כעבור כשעה של נסיעה ירדתי בכביש העולה למחנה החדש. למה לעזאזל מחנות צבאיים ממוקמים תמיד למעלה… הגשם התגבר. שמתי את כובע מעיל הדובון על הראש והתחלתי לצעוד. התרמיל הכבד שלי כבר התחיל להכאיב לי בכתפיים. אני סוחב אותו מהבוקר.
אחרי אחת עשרה בלילה הגעתי לבסיס. חבורה של חיילים קיבלה אותי בהתלהבות וקריאות "הוא הגיע!" .
לא הבנתי מה השמחה הגדולה. הייתי עייף, רעב וקצת מטושטש. עד שניגש אלי רס"ר שמן, הודיע שהוא הקצין התורן ואמר לי שאני משובץ הלילה לשמירות במשמרת שניה.
הסתכלתי עליו כמו על מטורף. מה שמירות? הרגע הגעתי, אני לא מכיר את המקום, לא את האנשים. לא נקלטתי. לא נרשמתי.
הדברים שאמרתי נפלו על אוזניים ערלות. לא הייתי בנאדם.הייתי אינסטורמנט. עוד שם שצריך למלא מקום ברשימה. תוך עשר דקות החתימו אותי על נשק, לקחו אותי לחדר המשמר, הראו לי מיחם ולצידו שקית עם לחם פרוס ושוקולד למריחה ואמרו שיעירו אותי בשעה שתיים בלילה.
בחדר היה תנור חימום ספירלה. בחוץ התגברו הגשם והרוחות. הכנתי לעצמי קפה שחור בוץ בכוס קלקר. מרחתי פרוסה עם שוקולד. התיישבתי על אחת המיטות בחדר והתענגתי. היה לי חם.
אני לא זוכר איך ומתי נרדמתי עם כל הבגדים, הנשק הקשור לגופי והנעליים. אבל זוכר היטב יד שמטלטלת אותי עם המשפט שכל חייל שונא: "קום! הגיע הזמן לעלות לשמירה!".
סהרורי, לקחתי את הנשק והלכתי בעקבות החייל. בחוץ נשבה רוח מטורפת. הוא הוליך אותי למתחם חשוך בו חנו עשרות רבות של משאיות ריו ענקיות. זו הטריטוריה שלי. כאן אני צריך לשמור.
מספר עמודי תאורה האירו באור קלוש את המתחם. התחלתי לפטרל. הרוח נשבה בעוצמה בשטח הפתוח, מייצרת רעש מטורף באוזנים למרות כובע המעיל. גשם ניתך מידי פעם. לא נערכתי לזה. אחרת הייתי דואג לכובע גרב.
במשך כשעה הלכתי כמו רובוט- הלוך וחזור. לאט לאט. העייפות היתה גדולה, מקיף את עשרות המשאיות, לומד את השטח הזר לי. ואז הבליח ברק. ואחריו רעם אדיר ובעקבותיו גשם זלעפות.
לא היה היכן להסתתר. לא היו סככות. רצתי למשאית הכי קרובה אלי, פתחתי את הדלת של הקבינה וטיפסתי פנימה. טרקתי את הדלת.
היה פתאום שקט יחסי. וחם. ויבש. ובלי רוח. התמקמתי במושב והיה לי טוב. יותר מדי טוב. נרדמתי.
לא יודע כמה זמן ישנתי, אבל התעוררתי לצעקות "שומר! שומר!" שהגיעו מבחוץ. רק אז הבנתי שנרדמתי. הפקרתי שמירה.
יצאתי מהמשאית, לקחתי את הנשק והלכתי לכיוון הקול. עדיין ירד גשם. מרחוק ראיתי דמות עומדת ליד אחד מעמודי התאורה. לא היתה לדמות שום יכולת לראות מהיכן הגחתי. התקרבתי ומולי ראיתי גבר קשוח, על מעילו דרגות סגן אלוף, ניצב וידיו על מותניו. קודם כל נמתחתי והצדעתי.
הוא הצדיע חזרה, הביט בי ושאל: "איפה היית?"
יכולתי לשקר. המתחם כל כך גדול. להגיד שהייתי בקצה האחר, בין הרכבים. אבל לא יכולתי.
הסתכלתי לו ישר בעיניים ואמרתי: "הייתי בתוך המשאית ונרדמתי".
הוא שתק שניות ארוכות. ואז שאל אותי מי אני, למה הלכתי לישון, אם אני שייך לבסיס ומי המפקד שלי.
הצגתי את עצמי. אמרתי שאין לי מושג על הבסיס ואנשיו. שהגעתי לקראת חצות לאחר מסע מפרך ומייד שובצתי לשמירה. אמרתי את האמת. שלא הלכתי לישון מתוך עצלות או חוסר אחריות. שנכנסתי למשאית בגלל גשם מטורף שניתך לפתע והעייפות של כל היום הכריעה אותי. היתה חזקה ממני.
הוא שתק שוב. ראיתי אותו חושב.
"אל תירדם שוב, יש לך שעתיים לסיום המשמרת". אמר והלך.
ברור שלא נרדמתי. הייתי מתוח. מחר בבוקר אני בטוח עולה למשפט על שבירת שמירה ומשם- מי יודע. להתחיל ברגל שמאל.
בבוקר ניגשתי לשלישות. נקלטתי באופן מסודר. הקצינה שישבה ליד החיילת שקלטה אותי הסתכלה בי ושאלה: "מה היה לך עם מפקד הבסיס אתמול?" . לא ידעתי מה היא יודעת ומה לא ולכן רק אמרתי שהיתה לי ביקורת שמירה של קצין. שתקתי. היא הסתכלה בי במבט מוזר. ולא אמרה כלום.
והיום עבר. ולא קרה כלום. שובצתי לתפקיד שלי. התחלתי בעבודה. לא ידעתי מה קורה. למה לא עליתי למשפט?
כעבור כשבוע זומנתי לראיון קבלה אצל מפקד הבסיס. חיכיתי ליד הדלת וממש פחדתי.
קראו לי להכנס. הוא ישב שם עם הפקידה שלו. הוא הסתכל בי כאילו הוא רואה אותי לראשונה. שאל לשמי, לרקע שלי.
הבטתי בו בתמיהה, אבל שיחקתי את המשחק. זרמתי. ראיתי בדל של חיוך בפרצופו הקשוח.
הראיון הסתיים. עוד בטרם הצדעתי הוא הושיט לי יד ללחיצה ואיחל לי בהצלחה.
רק כעבור חודשים רבים, כשכבר הייתי חייל ותיק ומקושר לנפשות הפועלות הבנתי שאחרי אותי הלילה הוא עשה אינתיפדה לצוות השלישות על הקליטה שלי באותו הלילה.